הכנסה בינלאומית קבועה? / צילום: Reuters
כשהתחילו להציע תוכניות ממשיות להכנסה בסיסית אוניברסלית ברחבי העולם המערבי, במהלך המאה ה-20, הרעיון נתקל בלעג והתנגדות מוחלטת מצד כלכלנים, פוליטיקאים, אנשי איגודים ובעלי הון. המחשבה שכל אזרח יקבל סכום כסף קבוע באופן בלתי מותנה נתפסה כהרסני לכלכלה, לתקציב הממשלה ולרוח העבודה והיצרנות האנושית.
על הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI) כותבים זה מאות שנים. מתומס מור במאה ה-16, דרך תומס פיין במאה ה-18 ועד מילטון פרידמן במאה ה-20. אבל היום הדיון הזה כבר יצא אל מעבר למגדל השן האינטלקטואלי. ממשלות ברחבי העולם דנות בגלוי ברעיון ה-UBI, ובאופן פרדוקסלי הדיון הזה מתרחש דווקא בזמנים של התכנסות לאומנית וחוסר נגישות לרווחים.
קשה לשייך היום את הרעיון הזה לבעלי אג'נדה פוליטית וכלכלית אחת. בין נושאי הדגל ניתן למצוא פוליטיקאים שמרנים מאופקים כמו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' וו בוש, כלכלנים סוציאליסטים קולניים כמו יאנוס ורופאקיס, כלכלנים שמרנים כמו הנרי פולסן, משקיעים נפילים כמו ביל גרוס, פוליטיקאים פרוגרסיבים כמו ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, מיליארדרים תמהונים כמו ריצ'רד ברנסון, יזמים סדרתיים ליברטאניים כמו אילון מאסק ושורה של חברים באצולת עמק הסיליקון כמו טים דרייפר, מארק צוקרברג ופייר אומידיאר. חלקם משתמשים במילה "דיבידנדים", חלקם מבקשים "קפיטליזם מאוזן", ואחרים רואים בכך כלי לצמצום העוני או אמצעי להשלת חלק מעול הביורוקרטים.
במדינות מערביות ודמוקרטיות כמו גם במדינות שבטיות או דיקטטוריות מתקיימים היום פרויקטים המתנסים בהעברת כספים ללא תנאים לאזרחים. באלסקה, לדוגמה, קיימת תוכנית לחלוקת דיבידנדים מרווחי המדינה מנפט שפועלת בהצלחה מאז 1982. המאיץ המפורסם מעמק הסיליקון Y Combinator התחיל ניסוי שבו הוא מעניק ל-3,000 איש באוקלנד קליפורניה 1,000 דולר בחודש למשך חמש שנים. בפינלנד השיקו תוכנית דומה ב-2017 שבמסגרתה 2,000 מובטלים זכו לקצבה בסך 560 אירו (ולא, הניסוי לא נגדע באבו, אלא רק לא הוארך מעבר לזמן המקורי שהוקצב לו). בערים שונות בקנדה מנסים פיילוט דומה, וכך גם בהולנד, בקניה ובאוגנדה. באיראן ובמונגוליה סיימו הממשלות תוכניות נרחבות משלהן לפני יותר מחמש שנים.
הרקע לטווח הרחב של המדינות והתוכניות הוא התגברות האי-שוויון וחוסר הביטחון התעסוקתי בזמן שהשוק העולמי מתפתח. אנחנו עדים היום לעלייתו של מעמד הפרקריאט, מה שפרופ' גיא סטנדינג (Standing) מגדיר "אנשים שנאלצים לקבל חיים של עבודה לא יציבה, בלי זהות מקצועית שנשענים על משכורות נמוכות קבועות".
לפי הערכות שונות, הפרקריאט עלולים לספוג מהלומה קשה בעידן המכונה - קטסטרופה שתעלים יותר עבודות מאשר תוסיף, תדחק את המשכורות מטה, תותיר את החלשים מוחלשים ורחוקים מההון ותגרום אבטלה טכנולוגית. העידן הזה עשוי להעמיק מגמות הקיימות כבר היום בשוק העבודה, כמו סטגנציה בשכר, יוקר מחיה, העדר ביטחון תעסוקתי קולקטיבי והעמקת האי-שוויון.
כבר היום אפשר לראות את התופעות האלה מתרחשות באופן הדרמטי ביותר בענקית הקמעונאות אמזון. מייסד ומנכ"ל החברה ג'ף בזוס הוא האיש העשיר ביותר בעולם בעוד שעובדי המחסנים שלו הם מהעניים ביותר בארה"ב ובאירופה. במציאות הזאת, החליטה אמזון בתקופת החגים הנוכחית, העונה העמוסה ביותר מבחינת החברה, לגייס רק שבריר מכוח האדם הנוסף שהיא העסיקה בשנים קודמות ובמקומם לגייס רובוטים.
רק שלא יפסיקו לצרוך
מילת המפתח בדיון על שכר אוניברסלי היא "אוניברסלי", כלומר, האזרחים אינם צריכים לעשות דבר כדי להיות זכאים לתשלום קבוע (כסף מזומן, לא תלושים או הנחות). להבדיל מקצבאות, אין כאן תנאי סף, סטנדרטים או צורך להוכיח דבר מה. כולם, עני ופריבילגי, יהיו זכאים לתשלום מעצם היותם אזרחי המדינה.
מבחינת בעלי האג'נדה הסוציאליסטית, מאחורי הרעיון הזה עומדת החובה המוסרית שלנו כחברה לא לתת לאף אחד מהפרטים המרכיבים אותה ליפול אל תהומות העוני ולהעניק לממשלה את הסמכות להשתמש בכלי זה כדי לפזר בצורה שווה יותר דיבידנדים חברתיים או הון. שלא לדבר כמובן על משאלות פרועות יותר כמו לזרז את קץ עידן האינדיבידואליזם והקפיטליזם ולקדם סדר חברתי שכולל גם מותרות כמו פנאי.
מעבר לכך, הכנסה בסיסית אוניברסלית אמורה להעניק חופש לכל אדם מפני בעלי הכוח ולהחזיר את כוח המיקוח לידי העובדים. כך הם יוכלו שלא להסכים לכל עבודה ובכל תנאי, לאפשר לאנשים להשתחרר ממערכות יחסים אלימות ולהעניק אוויר כלכלי לנשימה כדי להתמודד עם ביורוקרטים.
מבחינת הליברטינים, מדובר על החלפה טוטאלית של מנגנוני הרווחה הכבדים; הענקת רשת ביטחון כלכלית שתאפשר לכל אדם להתנהל בכבוד ובמקביל הממשלה תוכל להפסיק לחלק קצבאות ולצמצם באופן דרמטי בהוצאות. בכל מקרה, תומכי הרעיון סבורים שמדובר על מהלך הכרחי ליצירת שגשוג רב-מעמדי ומשותף בעידן המכונות.
מספר הניסויים שנעשים היום בעולם הביאו אפילו את הבנק העולמי להתייחס לרעיון בדוח "עתיד העבודה" האחרון שפרסם. כצפוי מארגון פיננסי שמרני, ההתייחסות של הבנק העולמי ל-UBI מפוכחת במיוחד. לטענת אנשי הבנק, ובניגוד לניסויים שונים, תוכניות כאלה נשענות רק על שני מקורות מימון מהותיים: ביטול פטורים ממס והפחתת תוכניות רווחה. בבנק מצאו, באופן לא מפתיע, שככל שמדינה עשירה יותר במונחים של תמ"ג לנפש, כך יהיה לה קל יותר ליישם תוכניות רחבות היקף של הכנסה בסיסית אוניברסלית.
סטנדינג, מהתומכים הבולטים ב-UBI, טוען שזו מסקנה צפויה שמובילה למבוי סתום. מבחינתו אסור שתוכניותUBI יפגעו בתוכניות הרווחה הקיימות; במקום זאת יש לחשוב על השיטה הכלכלית בכללותה, לבצע תכנון מחדש של מערכות המס ולהחליף אותן במערכות פרוגרסיביות יותר שיכללו מסים גבוהים על עסקאות פיננסיות והפחתת הגירעונות התקציביים.
לא חסרות סיבות לטעון שמהלך כזה לא יצליח. לדוגמה, ישנה הסיבה הפרקטית שזול יותר לחסל את העוני באמצעות הגדלת קצבאות, או הטענה שכל תוכנית UBI היא עול כלכלי בלתי אפשרי על המדינה. בצרפת, למשל, התוכנית הממשלתית שגובשה (ונזנחה) עלתה 871 מיליארד אירו - 35% מהתמ"ג. בישראל, באנגליה ובארה"ב נגנזו תוכניות דומות אחרי שצוותי החשיבה העלו מסקנות דומות לגבי העלויות.
מי שניסח את מלכודת הממון הוא ד"ר לוק מרטינלי מאוניברסיטת באת', בטיעון מוחץ שצוטט רבות: "הכנסה בסיסית בעלות סבירה תהיה בלתי מספקת, והכנסה בסיסית נאותה תהיה בלתי אפשרית". כמו כן, עלתה הטענה שהכנסה שווה לכול תתמרץ עליית מחירים או תשמש מעין סובסידיה למעסיקים.
התנגדויות נוספות מהטעם המוסרי מניחות שהכנסה בסיסית אוניברסלית תגרום לממשלות לקצץ באופן נרחב מדי בשירותים או בתמיכה במוסדות ציבוריים, דבר שישפיע לרעה על הנזקקים. או בדיוק ההפך, שרשת ביטחון כזאת שפורשת המדינה היא מנגנון חולה שמשרת את הפאסיביות של העצלים כדי לממש זכות מוגזמת.
לצד אלה עולה שוב ושוב הטענה שלפיה הכנסה פסיבית תדכא את המוטיבציה לצאת לעבודה ושפנאי יהפוך אנשים למדוכאים ולבטלנים, שבבסיסה ההנחה שעוני הוא קודם כול תוצאה של כישלון מוסרי אישי. הניסויים המתנהלים כיום לאו דווקא תומכים בטענה הזאת, מה גם ש-UBI לא יכולה באמת להחליף עבודה, מהסיבה הפשוטה שלא מדובר בכל כך הרבה כסף.
יש הטוענים שבכלל מדובר בתעמולה של יזמי עמק הסיליקון שמטרתה לשמר כוח קנייה כלשהו אצל העובדים שיוחלפו על ידי הרובוטים שהם יכניסו למפעלים ולמשרדים, כדי שימשיכו לצרוך את כל המוצרים שהם בונים. לפי אותה טענה, היזמים מצדיקים את האינטרסים שלהם בעזרת "תפיסות מוגזמות" של היקף כלכלת החלטורה והבהלה המוגזמת ממחיקה מוחלטת של העבודה וממציאות דיסטופית של "פוסט-עבודה".
ואיפה הנתונים?
אם בדיון הזה חסרים לכם מספרים, הוכחות וגרפים - זה לא במקרה. הדיון בהכנסה בסיסית אוניברסלית הוא עדיין מאוד תיאורטי, וקשה לקבוע בנחרצות אם הניסויים שכן נעשו הצליחו או כשלו. אפשר לומר שבמידה רבה הצלחתם תלויה בכוונות, במטרות, בהשקעה ובאופן הביצוע, כלומר מי יקבל כמה ואיזה גורם יממן את התוכנית.
ניסויים שנערכו בהודו, בקניה, במינטובה ואפילו במונגוליה הראו שהערך המוסף של ההכנסה הבסיסית היה גדול במיוחד - הוא עודד לחינוך הילדים, איפשר לאנשים לצאת ממעגל העוני, האיץ את חיבור תושבי המדינות המתפתחות לבנקאות דיגיטלית ואת האוריינות הפיננסית הכללית, ואפילו תרם לבריאות התושבים באופן ישיר, משום שהם אפשרו גישה לשירותי רפואה. בקניה אף מצאו מתאם בין ההכנסה הבסיסית לחיסון הילדים.
באחד הניסויים המוקדמים והמורכבים שנעשו ב-UBI, שנקרא Mincome, הצליחה עיירה קטנה בקנדה בשם מינטובה למגר לחלוטין את העוני והילדים השלימו בממוצע שנה אחת נוספת של לימודים. במשך חמש שנים, בין 1974 ל-1979, חילקו לתושבי העיירה המחאות חודשיות ללא מחויבות במטרה לבחון אם התשלום ידכא את המוטיבציה לעבודה. זה לא קרה. בניסויים אחרים בזימבבואה ובהודו, כן ירד שיעור הילדים שעובדים.
עם זאת, ניסויים רבים נעשים וממומנים בידי ארגונים פרטיים, ואין בכך בשורה אמיתית לשוק העבודה העתידי. תוכניות שנתמכות לגמרי על ידי הממשלה המקומית או הערים מתייבשים או מיובשים תקציבית, וכך נדבקת בהם תווית הכישלון עוד לפני שהספיקו לסכם נתונים ממשיים. במינטובה, אמרה בזמנו שרת הרווחה שהתכנית "לא ישימה בעליל" ואז הורידה עליה את השאלטר. במונגוליה הפסיקו את התוכנית כי נגמר הכסף.
ניסויים ספורים שהפיקו נתונים מראים שרק אחוזים בודדים מצליחים להישאר מעל קו העוני בזכות UBI. באלסקה מעריכים שמדובר על 2%-3% ובניסוי שערך סטנדינג בבריטניה הוא העריך שהמאמץ הפיסקלי שיידרש לממש UBI עם תשלומים חודשיים נמוכים של כ-260 ליש"ט יעמוד על 6.5% מהתמ"ג. עוני ילדים יצטמצם רק מ-16% ל-9% ואצל אנשים מכוח העבודה רק מ-13.9% ל-12%. ובכל זאת, המסקנה הסופית של סטנדינג הייתה שהכנסה בסיסית אוניברסלית היא זכות טבעית וכי מדינות יכולות לעמוד בתוכניות כאלו, ורק צריך להילחם על כך.