75.6% מהציבור חושבים שהממשלה אינה עושה דבר לטיפול בבעיית העוני / שאטרסטוק
75.6% מהציבור חושבים שהממשלה אינה עושה דבר לטיפול בבעיית העוני. דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" שפורסם ביום חמישי האחרון הוא סטירת לחי לשר האוצר משה כחלון. אפשר להאשים את כחלון בהרבה דברים, אבל אי-טיפול בעוני הוא לא אחד מהם. בכל זאת, כחלון העלה את שכר המינימום במהלך כהונתו בקרוב לשליש, הגדיל קצבאות לנכים ולקשישים, פתח תוכניות חיסכון לכל ילד, הפחית תעריפים והוריד מכסים. החשבון אולי עוד יישלח אלינו בשנים הבאות בתוספת ריבית, אבל שלושה מתוך ארבעה ישראלים לא היו כנראה מודעים לכל המעשים האלה כשהשיבו לסקרים של לתת.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים בשנים האחרונות על הצטמצמות בחומרת העוני. הקרדיט, אגב, לא שייך כולו לממשלה אלא בעיקר לצמיחה הכלכלית, לשיא בתעסוקה ולעליית השכר. מי שלא מאמין ללמ"ס או לביטוח הלאומי יכול להסתפק בדוח האלטרנטיבי של "לתת", שבמעמקי עמודיו מסתתרים לא מעט ממצאים חיוביים: השכר החודשי הממוצע של נתמכי סיוע גדל, לפי הדוח, בשנת 2018 ב-24% והגיע ל-4,176 שקל בחודש (לעומת 3,348 שקל ב-2017). אחד מכל חמישה נתמכי הסיוע דיווח ב-2018 על סיכוי גבוה שיאבד את מקום עבודתו. ב-2017 הנתון עמד על אחד משלושה (ירידה של 39%). שיפור משמעותי נרשם גם בשיעור המשפחות השקועות בחובות, ובמספר הנזקקים לסיוע שדיווחו כי שקלו לשים קץ לחייהם. מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות נמצא ברמת שפל של 20 שנה. לפי דוח העוני של "לתת", העוני והפערים החברתיים נתפסים בציבור כבעיה דחופה יותר מהביטחון. המסקנה שלי מממצאי הדוח של לתת הוא שהנשאלים עונים מה שבלתת רוצים לשמוע: שהם מצפים מהממשלה להתייחס לעוני כנושא הבוער ביותר לטיפול על סדר היום, ושהממשלה לא עושה דבר. במציאות, מה לעשות, המצב הפוך. הציבור אדיש לחלוטין למה שהממשלה עושה בעניין העוני, ומצביע בבחירות למי שנתפס בעיניו כמר ביטחון.
4.7% זה שיעור ההתייקרות הריאלית של מחירי המזון בישראל בעשור האחרון, כך קובע דוח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שיפורסם בתחילת השבוע הבא. הדוח הוכן בהזמנת ח"כ רועי פולקמן (כולנו). נכון, כולנו מרגישים שמחירי המזון מרקיעים שחקים ובמונחים אבסולוטיים הם אמנם זינקו מאז 2007 בשיעור של כ-25%, רק שבניכוי המדד (ובהנחה שבכנסת עשו עבודה מהימנה) ההתייקרות הרבה יותר קטנה. קצב ההתייקרויות היה עוד יותר נמוך בשלוש השנים האחרונות: רק 0.4% בשנה, שיעור התייקרות זהה לזה שבאיחוד האירופי (0.4%) ונמוך מזה שבגוש האירו (1.3%). נכון מחירי הפירות והירקות עלו בכ-12% במהלך העשור אבל התחזקות השקל מול האירו ב-38% ומול הדולר בשיעור של כ-14% תרמו מאוד לבלימת התייקרות מוצרי מזון מיובאים (רוב הרווח נשאר מן הסתם אצל היבואנים). מדד המחירים הכללי עלה בשנים 2007 עד 2017 בשיעור של 18.4%. זה לא מעט אבל לא הרבה יותר מההתייקרות שנרשמה במהלך אותן שנים במדינות האיחוד האירופי (17.7%) ובגוש האירו (14.9%).
נכון, היו סעיפים שרשמו התייקרויות חדות יחסית כמו סעיף הדיור (שכר דירה והחזקת דירה), שהמחירים בו זינקו בכ-20%, ומחירי המלונות והמסעדות שעלו ב-14.2%. אבל מצד שני, בהלבשה ובהנעלה, בתקשורת ואפילו בתחבורה המחירים ירדו בשיעורים דו-ספרתיים. הקרדיט על ירידת המחירים הגדולה ביותר (31%) שנרשמה בסעיף הריהוט לבית שייך כנראה כולו לרשת חנויות רהיטים משבדיה, שעונה לשם איקאה. הבעיה שירידות מחירים לא מעניינות אף אחד.