המחאה החברתית ברוטשילד / צילום: שלומי יוסף
בבואכם ללבוש אפוד כחול זוהר, להפגין בכיכר, ברחוב ובשדרה, מול העושר הפריבילגי העמוק ונוכח הפריפריה החברתית שזוכרת את עומק הפגיעה - רק דבר אחד תקפידו שלא יקרה: שהמחאה לא תהיה פוליטית. לא ימין לא שמאל. לא "רקביבי" לא "רקלאביבי", לא ציפי ומירי, לא תמר וגילה גם לא אורלי. בטח בלי כחלון, בלי גבאי, בלי לפיד ובלי דרעי.
שאף אחד לא יעשה עליכם סיבוב בלי שתרגישו. שאף אחד לא יקנה לכם אוהלים, יציב מתקן קפה-חברתי או יחלק סנדוויצ'ים חינם. שלא תישמע אף מילה מפונפנת ומתנשאת כמו סוציאל-דמוקרטיה, קפיטליזם חזירי, סוציאליזם נאור, ניאו-קפיטליזם, קיינסיאניזם, ליברטאריזם, ניאו-ליברליזם וכל קשקוש לא מעשי אחר מפי פרופסור ירום הודו, פוליטיקאי וקצין בכיר במיל' שיבואו (הם תמיד מספרים שהוזמנו במיוחד ולכן ביטלו טיול לאנטרקטיקה) בניסיון לחדש ימיהם כקדם.
עוד דבר אחד: תמחקו את המילה "אותנטי/ת". מי שיתהלל על נוכחות "נציגים אותנטיים" - תבקשו ממנו לרדת מהבמה. כי אותנטי, כמו "סינדרלה", מיוחס תמיד למי שלא גדל במתחמי רמת-אביב- אחוזה-רחביה. זה לא ההון, המוצא, הבית וההשכלה - זה הקשרים והנגישות למקורות. מחאה חברתית ציבורית שבונה סיכוי חייבת למחוק את עליונות הקשרים, את נגישות הפריבילגיות אפילו לבנות אליטות חדשות. אחרת נישאר עם מוחי-על מהמאיון העליון ובצד הרחוק של הכיכר מוחי-העשירונים התחתונים. כך הכל מתפרק.
כבר ראינו את כולם, התנסינו, בגרנו ולמדנו על אנשים שלקחו טרמפ על מחאה ציבורית והגיעו למשרות נאות ועתירות תמורה. בארץ הם יושבים בכנסת ובארגונים פוליטיים ממומנים. המחיר של זה היה הפיכת המחאה ההיא מחברתית לפוליטית, מדרישה עממית למערכת בחירות והתוצאה: כישלון והתפרקות.
המחאה החברתית של 2011 התחילה ברוטשילד והתפשטה במדינה. באחד ממוצאי השבת הראשונים נמנו מעל מיליון אשה ואיש בפריסה כלל ארצית, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, עולים וותיקים, מי שלא גומרים את החודש לצד אלה שמותירים רזרבה כל חודש. זה היה בימים בהם המחאה הייתה כללית, מאוחדת. אלא שאט אט התחזקו בתל-אביב-רוטשילד בעלי הדעה והאינטרס הפוליטי, וכלל שאלה זכו למחיאת כפיים וסיוע פוליטי - כך הלכה המחאה ואיבדה את הנפח, את הרדיוסים, את הפריפריה, את העם. זו כבר לא הייתה מחאה ציבורית אלא מחאה מזוהה פוליטית. לכן התרוקנו הכיכרות, לכן יכלה הממשלה להרשות לעצמה לא להילחץ, לא לעמוד בדרישות ממנה, לא בהתחייבויותיה, לא לאמץ בפועל את המלצות הוועדה המיוחדת שקמה.
הציבור נשאר פגוע ומתקשה - אבל ליבו כבר לא היה עם מובילי המחאה שזיהו עצמם כמועמדי מפלגה שהתכוננה לכבוש את השלטון. כך קרה שמנהיגי מחאה השתלבו במפלגת העבודה על גלגוליה (סתיו שפיר, מנואל טרכטנברג, איציק שמולי ויוסי יונה) בעוד המנדטים התחזקו דווקא במרכז-ימין ובבחירות שאחרי, 2013, המשיכה אותה ממשלה.
התירוץ של אלה ששואפים להפוך שוב את המחאה לפוליטית, גם בהנחה שאין להם אינטרסים אישיים, מדבר למשל על העלאת שכר המינימום. אומרים שצד אחד של המפה מזוהה 'חברתית' ותומך בהעלאה, והוא הצד השמאלי, בעוד צד שני מתנגד להעלאה, מזוהה עם ההון-שלטון, וזה הצד הימני. לזה יש כמה בעיות: בקלפיות שבשכונות ההון המוכרות יש רוב לשמאל בעוד שבישובים ושכונות בהן יש רוב למקבלי-נזקקי ההעלאה לשכר המינימום - מראות הקלפיות על רוב תמיכה בימין. לכן הטיעון הזה נופל.
עוד עילה שמושכת לכיוון מחאה פוליטית טוענת: ממשלת ימין מדברת על מחיקת מכסי מגן, ביטול מכסות והגברת התחרות - וזה מחזק את בעלי ההון הגדול. בעוד, ממשיכה העילה הזו, שממשלת שמאל תשאף לחזק את הפועל, העובד, המאורגן, החקלאי. אבל - מי נאנק תחת עול המחירים הכי יקרים בעולם? לא, לא בעלי ההון - אלא אלה שאין להם הון. שלא מעזים לחלום עליו כי יוקר המחיה לא מאפשר להם לגמור את החודש אלא במינוס מצטבר. אז למי הכי הרבה תעזור התחרות? וחוץ מזה יושבות פה כמה וכמה ממשלת ימין - אבל תחרות ופתיחת השוק לא קרתה.
ממשלות שמאל ששלטו כאן ומפלגות ימין ששולטות כאן - נהגו בדיוק אותו דבר. לא העזו להפעיל שיקול דעת מה כן ומה לא. מאיפה לחתוך ולאן להפנות, איפה לסגור ואיפה לפתוח. כל שרי הממשלות מימין משמאל ומהמרכז חשבו: מנדטים. טיפחו: מנדטים. לפיכך יש פה צורך במהפכה כלכלית חברתית. במהפך אמיתי. הימין הנוכחי והשמאל הנוכחי הם חלק מזרם פוליטי כולל ובמציאות די זהה. לכן המחאה החדשה אסור לה להיות פוליטית. אסור לה להיות שמאל או ימין. מחאה צריכה לסמן מטרות: חיים יותר נוחים, שירות ממשלתי יותר יעיל, פחות ביורוקרטיה, שכר הוגן, מחירים סבירים, סיוע נדיב למתקשים (קשישים ללא פנסיה, ילדים בסיכון, נכים קשים), דיור שאפשר לממן, מוסדות בריאות יעילים, בתי ספר וגנים ברמה גבוהה וכגון אלה. עבור זה צריך דור אחר של מנהיגות. לא ימין לא שמאל אלא אחר.
כולם, כל המפגינים והמוחים, רוצים את אותו הדבר. לכן אסור להתפרק, אסור לאפשר שכיוון פוליטי יחתוך את הדרך ויחליש את המטרה.