תאונת בנייה בגני תקוה / צילום: צחי רוזנהפט תיעוד מבצעי מד"א
לפני כמה שבועות הצטרפתי ל"פרלמנט" שמקיימים מדי שבוע כמה חברים בבית קפה בפתח תקוה. מסביב לשולחן הרחב התאספו בין היתר איש פרסום, עו"ד, רו"ח, חוקר פרטי ובמילים אחרות - פסיפס ארצישראלי בורגני מעודכן ל-2018. בלי קשר לנוכחותי שם התעורר סביב השולחן דיון סוער סביב מותם של פועלי בניין בתאונות עבודה באתרי בנייה בישראל. סטטיסטיקות התערבבו בקריאות לאכיפה נוקשה ובשאלות על אחריות אישית של הפועלים. ואני, אם להודות על האמת, התרגשתי. מאוד.
לפני חמש שנים נחשפתי לראשונה לאיוולת החברתית שמתרחשת באתרי הבנייה. המספרים האסטרונומיים של תאונות העבודה באתרים הדהימו אותי. כאזרח וכעיתונאי התקשיתי להבין את האדישות שבה אנחנו כחברה סופגים אינספור תאונות שמותירות פצועים והרוגים, בזמן שסדר היום הציבורי מלא בפליטות פה של פליטי ריאליטי ובתעלולים יח"צניים של פוליטיקאים. התחלתי ללוות את הנושא מקרוב. היום קצת קשה להיזכר, אבל עד לא מזמן האזכור היחיד לתאונה שנגמרה במותו של פועל בניין היה מבזק לקוני באתרי החדשות. גם מידע מועט זה הגיע הודות להודעות דובר שוטפות מדוברות מד"א, ולא מחתירה למגע של כלי התקשורת.
באמצע 2014 התחדדה אצלי ההבנה שצריך משהו אחר, לא שגרתי, כדי שהנושא יעלה על סדר היום הציבורי. זה קרה כשנכחתי באירוע שבו קיבל שר הכלכלה דאז נפתלי בנט את המלצות ומסקנות ועדה (ועדת אדם) שקמה בניסיון לטפל בתחלואי הבטיחות באתרי הבנייה. חברי הועדה לקחו את הזמן ודנו בעניין "רק" במשך שלוש שנים, מבלי שעין ציבורית תדרבן אותם. ומה קרה כשהדו"ח פורסם? למרות שלל מסקנות - כמו הקמת רשות לבטיחות ונתונים מספריים שהצביעו על עשרות הרוגים בשנה ומיליארדים שהציבור משלם באמצעות הביטוח הלאומי לנפגעים - האירוע התקבל בפיהוק רחב, מבחינה תקשורתית וציבורית. פלא שמרבית ההמלצות לא מומשו עד היום? במילים אחרות, ואם להישמע שחוק עד דק - לאף אחד לא היה עניין בפועלי הבניין.
ממדבר תקשורתי לסיקור מסיבי
הכל השתנה, כפי שכבר סופר לא פעם, בסוף 2015 ובתחילת 2016. שני אזרחים, שאכפת להם, עו"ד הדס תגרי וראובן בן שמעון, החלו, כל אחד בנפרד, לשאול שאלות, לאסוף ולהציף מידע. הם גם הקימו שתי קבוצות פייסבוק שפועלות מאז במקביל וחברים בהן עשרות אלפי בני אדם - הקבוצה למאבק בתאונות בניין (תגרי) והפורום למניעת תאונות עבודה (בן שמעון). קולם הצליח במהרה לדרבן חברי כנסת לחקיקה שלא נראתה שנים ולהדביק בעשייה אזרחים אכפתיים.
המקבילה הטובה ביותר לפעילות שתגרי ובן שמעון יצרו מכלום, היא של ערש פעילותן של תנועות סביבתיות. אבל יותר מכל, הפעילות שלהם הצליחה בתוך זמן קצר לרתום את כלי התקשורת המסורתיים לעסוק בנושא, שעד אז היה משול למדבר צחיח.
אם ב-2016 הנושא הבליח פה ושם בכלי תקשורת שונים, הרי שמ-2017 כבר אפשר היה לראות כיצד רבים מכלי התקשורת מייחדים כתבות ופרויקטים נרחבים למכת תאונות העבודה באתרי הבנייה. וכמו כדור שלג, הדיונים בכנסת תכפו, וכך פעילויות השטח של פעילים חברתיים שהחליטו שהחיים של פועלי הבניין - גם אם שמותיהם לרוב נכתבים בסינית או ערבית - שווים כמו כל אדם אחר.
ואז הגיעה 2018, שנה שבמהלכה קרה דבר משמעותי אפילו יותר כשמ"סיקור" הנושא עברנו ממש "לדבר" על תאונות העבודה. זה לא רק שיחות בפורומים ו"פרלמנטים" מזדמנים. בכנסים מקצועיים של אנשי נדל"ן, שבהם מדברים בעיקר על היקף מכירות, חידושים בבנייה, על חקיקה ותחזיות, הוקדשו לפתע פאנלים ונאומים לתחום הבטיחות באתרי הבנייה. בחודש הקודם למשל הוקדש לנושא מושב שלם בכנס איגוד המהנדסים.
בסבב הלחימה הגדול בדרום שהתרחש בנובמבר האחרון, הנושא אפילו הגיע לתחום ההומור השחור הוויראלי: "140 תקיפות ורק 3 פלסטינים הרוגים? בענף הבנייה עושים את זה ביומיים ובפחות כסף" לשון הבדיחה שהתגלגלה לכמה מחברי מערכת "גלובס" בקבוצות וואטסאפ, מה שמעיד על נוכחות הנושא בציבור.
נתונים שאספה חברת "יפעת מחקרי מדיה" בשיתוף חברת Vigo לבקשת "גלובס" תומכים בעובדה שבעקבות החשיפה המסיבית למאבק בתאונות העבודה, הציבור החל סופסוף להתעניין בנושא. לפי הנתונים, היקף הסיקור לנושא של תאונות העבודה בענף הבנייה במדיה הארצית עלה מ-2016 (1,046 כתבות) ל-2018 (1,904 כתבות) בשיעור חד של 82%. העלייה המשמעותית בסיקור התקשורתי הייתה בין 2016 ל-2017.
עלייה חדה בשיח הציבורי
עכשיו שימו לב לרשתות החברתיות. לפי נתוני יפעת ו-Vigo, ב-2016 התקיימו 20,384 שיחות בנושא, ב-2017 עלה המספר ל-25,582 שיחות ואילו השנה המספר קפץ לעומת 2017 ב-45% ל-34,300 שיחות ברשתות החברתיות.
פילוח הנתונים לפי תת-נושאים מראה שגם כאן יש מקרים בהם ה"דיבור" גבוה יותר מה"סיקור". בכל הקשור לתחום מדיניות הממשלה, לרבות הפיקוח והאכיפה של המדינה על אתרי הבנייה, מרבית הפעילות התרחשה בגזרת הרשתות החברתיות. בנושא הדיווחים על תאונות המספרים כמעט זהים בין המדיה המסורתית המדווחת, לבין השיח ברשתות החברתיות.
"נושא תאונות העבודה מייצר סיקור ושיח כבר כמה שנים, אך הוא תמיד נשאר מתחת לרדאר ולא הגיע לציבור הרחב עד השנה. לגופים רבים, כולל המדיה עצמה, מגיע קרדיט רב על העלאת הנושא לראש סדר היום, מכיוון שמדובר בנושא קשה לעיכול מבחינה תקשורתית, בהיעדר פנים מוכרות ובהתמקדותו באוכלוסיות חלשות המודרות בדרך כלל מהשיח המרכזי בישראל", הסביר לנו מנהל יפעת מחקרי מדיה, שחר גור.
לפי הבדיקה, ארבעת הגופים שהיו אחראים למרבית הפעילות הן במדיה והן ברשתות החברתיות, הם דפי הפייסבוק של תגרי ובן שמעון, ארגון קו לעובד וגם ארגון העובדים הגדול בישראל - ההסתדרות - שהצטרף למאבק במחצית האחרונה של השנה.
בקיץ האחרון החלו להישמע אמירות מכיוונו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן כי בארגון דורשים שיפור מיידי במצב הבטיחות באתרי הבנייה ולא, המשק כולו יושבת. גם כשבהסתדרות הכריזו על סכסוך עבודה במשק, אף אחד לא האמין שבארגון העובדים יעזו לצאת לשביתה כללית עבור עובדי בניין שמרביתם כלל אינם נמנים בין חבריה, שלא לומר אינם ישראלים. במהלך יוצא דופן הרימו בהסתדרות קמפיין פרסומי בעלות של מיליוני שקלים שכותרתו "עובדים כדי לחיות, לא כדי למות", מהלך שמחד תרם רבות לשיח ציבורי נרחב, הרבה מעבר לגבולות של פייסבוק, בנושא ומנגד אותת לשרי הממשלה שהאיום אמיתי. "נושא הבטיחות בבנייה הוא בקונצנזוס וכואב לכולם וכולנו מגויסים לפתור את הבעיה. אין מקום לשביתה ואין צורך לשבש את החיים", הודיע שר האוצר משה כחלון במסיבת עיתונאים יומיים לפני מועד השביתה המתוכנן. זו הייתה הפעם הראשונה ששר האוצר התייחס ישירות לכאוס הבטיחותי באתרי הבנייה - הישג לא רע בפני עצמו.
השביתה כידוע לא התקיימה, לאור סיכומים אליהם הגיעו ערב המועד המתוכנן ניסנקורן, כחלון ושר העבודה והרווחה חיים כץ. ההסכם בין השלישייה אמנם הפך לשנוי במחלוקת בין גורמים שונים שמלווים את המאבק - כמה מהם טענו שמרבית הסעיפים היו בתהליכי אישור מתקדמים גם ללא הסיכום. מנגד נטען כי בראייה כוללת יש בהסכם להביא לשיפור משמעותי במצב הבטיחות בשטח. עם זאת, בפן התקשורתי ציבורי אין מחלוקת על כך שהמהלך של ההסתדרות פרץ את גבולות השיח לקהלים חדשים שעד אז לא כלל לא התעניינו בנושא. וכך, יותר מכל עסקת נדל"ן גדולה ויותר מכל מהלך ממשלתי, דווקא פועלי הבניין, עמדו ב-2018 במרכז השיח בתחום הנדל"ן.
ועדין לדברי גור, בהשוואה למאבקים חברתיים אחרים, יש עוד לאן לעלות "אם נבחן את היקף הסיקור השנתי בהשוואה למאבקים אחרים - הרי גם אחרי העלייה הדרמטית הוא עדיין לא גבוה. הסיבה העיקרית היא שמאבקים לרוב מלווים במחאות והפגנות המייצרות סיקור באמצעות חסימת כבישים או מחאה אישית מול בעלי תפקידים רלוונטיים. במקרה של תאונות הבנייה היו מחאות נקודתיות אבל הן לא היו מרכזיות וסוקרו בהיקפים מוגבלים מאוד". כך למשל לפי נתוני יפעת, המספר הכולל של הסיקור במדיה באופן כללי בעניין אלימות נגד נשים עמד השנה על 2,750 אזכורים לעומת 1,904 השנה בעניין תאונות הבנייה.
ואחרי כל ה'פסגות' הללו שנכבשו - יציאה ממדבר תקשורתי, סיקור תקשורתי מסיבי ושיח ציבורי ערני, צריך לזכור שלפסגה האמיתית שהיא הורדת כמות הנפגעים טרם העפלנו. נכון לכתיבת שורות אלה נהרגו באתרי הבנייה בישראל 41 בני אדם. 38 עובדים ועוד שלושה עוברי אורח. זאת לעומת 35 הרוגים ב 2017 כולה. עכשיו צריך להחזיק אצבעות ולקוות שב-2019 פירות המאבק יבשילו והחדשות מאתרי הבנייה לא יהיו טבולות בדם.