בקרב אנשי משפט העבודה נהוג לומר כי בית הדין לעבודה הוא "משפחה". ובמשפחה, כמו במשפחה, לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה. זו כנראה הסיבה שבתקופה האחרונה צצים מאמרים בשבחו של בית הדין לעבודה ובגנות החלטת נציב תלונות השופטים, הקובעת כי לבית הדין אין סמכות לנהל תהליכי גישור. מלבד הטענות הגלויות, כדאי לשאול מה מסתתר בין השורות של אותם מאמרים, הכתובים באופן לא מפתיע על-ידי עורכי דין מתחום משפט העבודה, בין אם הם מזוהים עם ארגוני עובדים ובין אם הם מזוהים עם מעסיקים.
טענתם העיקרית היא שהליך הגישור הפנימי בבית הדין אינו אלא המקבילה להצעת פשרה של השופט לצדדים, כנהוג בבית משפט רגיל. האמת לא יכולה להיות רחוקה מכך. יודעים העוסקים בתחום, ובמיוחד עורכי הדין לעבודה, כי מדובר בהליך משמעותי שאינו דומה כלל לזה הנהוג בבית המשפט הרגיל.
ראשית, השופט אינו מציע לצדדים לפנות להליך גישור, אלא מזמן אותם ללשכתו. נכון, אין חובה להיכנס, אך יקום האמיץ שיתנגד לבקשת שופט שתחת חסדיו הוא נתון, באולם בית הדין, בזמן משפט. שנית, מרגע שהצדדים נכנסו ללשכה, איש אינו יודע מה מתנהל שם. אין פרוטוקול, אין תיעוד, כלום. ולבסוף, אחרי שהשופט הפך לרגע לשחקן מן המניין בעטיית מסיכת המגשר, הוא חוזר בין רגע להיות קול הצדק חסר הפנים והפניות. במדינות דוגמת בריטניה וניו-זילנד, שופטים שהתגלה שביצעו הליך גישור משמעותי, פסולים מלהמשיך לשמש בתיק.
לאור ביקורת הנציב, החליטה נשיאת בית הדין לעבודה, השופטת ורדה וירט-ליבנה, להקים ועדת ביקורת פנימית שתדון בתפקודו של בית הדין בדיונים על שביתות. לכאורה, החלטה מבורכת. בדיקה פנימית עשויה להעיד על רוח חדשה של בדק בית מבורך בבית הדין לעבודה. בפועל, הרכב הוועדה מעורר חשדות בנוגע ליכולתה להעניק לבית הדין פרספקטיבה וחשיבה ביקורתית. הוועדה מורכבת מנשיאת בית הדין לעבודה לשעבר, נילי ארד, ולצדה הנשיאה המכהנת של בית הדין האזורי בתל-אביב, אפרת לקסר יחד עם שופטת בית הדין בדימוס, רונית רוזנפלד. קשה לחשוב על הרכב יותר מערכתי ומזוהה עם פועלו של בית הדין בשנים האחרונות יותר מזה שנבחר. לצורך ההשוואה, כיצד נשמעת לכם ועדה לבחינת האקטיביזם השיפוטי בבג"ץ בראשות השופט בדימוס אהרן ברק?
אולי כדי להכשיר את הקרקע להחלטות הוועדה, היא מקבלת לאחרונה גיבוי אוטומטי של עורכי דין רבים לענייני עבודה. זו ככל הנראה הסיבה למקהלה האחידה שמזמזמת בקול אחיד את המנון "הכשרת השרץ" בשבועות האחרונים, אך אין ספק שעוד נמשיך ונראה בקרוב התגייסות דומה של כל חברי המשפחה: נציגי ארגוני עובדים, נציגי ארגוני מעסיקים, עורכי דין מטעם ושופטי עבודה בהווה ובדימוס.
מוטב וכדאי להטיל ספק בסיפור שמספרים לנו, בו ארגוני העובדים נמצאים בצידו האחד של המתרס, ואילו ארגוני המעסיקים נמצאים בצידו השני. במציאות, בצד אחד של המתרס נמצאים הגורמים המחוברים והמקושרים לעולם הבלתי מגוון של "משפחת העבודה" - השופטים, עורכי הדין, איגוד התעשיינים וארגוני העובדים, ואילו מן הצד השני נמצא הרוב השפוי - עובדים, מעסיקים ויתר אזרחים מן השורה. הגיע הזמן שקולם יישמע. הגיע הזמן לשינוי ביחסי העבודה בישראל.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה