משרד האוצר / צילום: ליאור מזרחי
בדומה לכל ממשלות ישראל, גם הממשלה הנוכחית אוהבת לדבר במונחים כלליים על השקעות במשק ועל טיפוח התעשייה המקומית. אך בפועל הממשלה נוהגת בתעשייה בהסתכלות קצרת טווח, במקום ארוכת טווח.
לאחרונה נחשפנו לוויכוח סביב סוגיית רכש הגומלין. באגף החשכ"ל באוצר מחפשים דרכים לעקוף את הדרישה החוקית בעניין מכרזי התחבורה והתשתיות הגדולים - זאת, לצד גילויים חוזרים ונשנים בנושא אי-קיום חובת העדפת תוצרת הארץ במכרזי הממשלה, במיוחד באלה של משרדי הממשלה. אולם נניח לרגע לעניין העדפת תוצרת הארץ, החשוב לכשעצמו.
התעשייה המסורתית הישראלית מצויה ברובה בפריפריה - המקום שאליו נשלחו על-ידי ממשלות ישראל לאורך השנים, ומעסיקה, אלפי עובדים. התעשייה יוצרת באופן טבעי אפקט תעסוקתי מצטבר, וכך על כל עובד במפעל, נוצרים שני מקומות עבודה במקומות תומכי התעשייה - ספקי משנה ונותני שירותים. אבל באופן קשה להסבר, הממשלה נוהגת באופן לא-רציונלי כשמדובר בתעשייה המסורתית. וכך, בנוסף לאתגרים הנובעים מגורמי מאקרו, כמו שקל חזק ומחסור קיצוני בעובדים, הממשלה מציבה בפני הענף בעיות חדשות ובלתי מוצדקות בהסתכלות ארוכת טווח.
בזמן שהעולם עובר מגלובליזציה ללוקליזציה, ולמגמות מחודשות של ייצור מקומי, גם במחיר של מלחמת סחר וסיסמאות של "אמריקה קודם", ממשלת ישראל דבקה בגלובליזציה חד-ממדית, המתעלמת מהתעשייה המקומית הקורסת.
סוגיית רכש הגומלין התעוררה סביב המכרזים לרכישת אוטובוסים, לאור הצורך הדחוף להשקיע מיליארדים בתחבורה ציבורית, בהרחבת ובחידוש קווי האוטובוסים. אלא שעל כל עסקה לרכישת אוטובוסים מחו"ל, אמור מפעיל הקו להתחייב לרכש גומלין בישראל.
בניגוד למה שחושבים, רכש גומלין אמור להבטיח בעיקר רכישת ידע ויצירת שווקים חדשים לתעשייה. במשרד הכלכלה יודעים לחשב בדייקנות מהי תרומתו של רכש הגומלין למשק מדי שנה - 3.5 מיליארד דולר ב-2017, למשל. וזאת, בלי לשקלל את התרומה לתעסוקה במשק, הנאמדת ב-12,000 משרות. מדובר ב-know-how שנכנס למשק הישראלי, ומהווה מנוע חדשנות מהותי - עניין חיוני לצורך שימור התעשייה המסורתית בישראל.
אבל נראה שבאוצר החליטו - מטעמים קצרי טווח לכאורה של מחיר - לנסות ולעקוף את חובת רכש הגומלין במכרזים שמפרסם החשכ"ל. מכרזים אלו, בשיטת ה-PPP (פרויקטים במימון פרטי וציבורי גם יחד), הם פרויקטים של תשתיות הנאמדים ב-106 מיליארד שקל. לפי האוצר, מכרזים אלו יופעלו על-ידי אינטגרטור (מתאם-על), שיקבל את האחריות על רכש הגומלין.
אלא שבמשרד הכלכלה חשפו את התעלול, והבינו שהמשמעות היא חוסר יכולת לפקח ולאכוף על ביצוע רכש הגומלין. הסיבה לכך היא, שהאינטגרטור "יצבע" את מה שהוא חייב לעשות כאן ממילא, כרכש גומלין. מדובר בעיקר בשירותים, בעוד שהטובין יגיעו בשלמותם מחו"ל, ללא ספקי משנה מהתעשייה הישראלית.
מדהים לראות כיצד בפרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב אין בעיה ליישם רכש גומלין, והמשק נהנה וייהנה מכך בעתיד. לעומת זאת, בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, המבוצע ע"י אינטגרטור, לא ניתן משום מה ליישם רכש גומלין כדבעי.
על-מנת לשמר ולחזק את התעשייה המסורתית, יש לפתוח אותה לשוק הבינל', על-ידי העברת ידע של חברות בינל', ופיתוח שווקים וחדשנות. רכש הגומלין הוא המנגנון היחיד שיכול להשיג זאת בדרך אפקטיבית, תוך השאת תשואה ממשית למשק. לכן, מחובתנו לשמר אותו, ולוודא שהממשלה אינה מדברת בקול אחד, ופועלת בקול שני. לכן החלטנו בוועדת הכספים להציף את הנושא במלוא העוצמה, כדי לוודא שיוסדר כראוי, לטובת המשק הישראלי.
הכותבת היא חברת כנסת מהמחנה הציוני ויו"רית שדולת התעשייה