משה כחלון בכנס "עיר הנדל"ן" באילת / צילום: ארז דולב
בחודש שעבר, בנובמבר, מלאו שלוש שנים לחתימת "הסכם כחלון-יעלון". ההסכם על מתווה החמש שנתי של תקציב הביטחון (2016-2020), כלל הבנות והסכמות על מספר גדול של נושאים. בין היתר הוא עסק בתקציב רב-שנתי מוסכם לתקציב הביטחון, בכללי ההתחשבנות, בתקציב השיקום, התייעלות במערכת הביטחון, שקיפות בין משרד האוצר למשרד הביטחון, פנסיות ושכר של אנשי הקבע, קיצור השירות, ארנונה, סוגיות ברישום הסיוע האמריקאי, ועוד דברים רבים.
הצלחת ההסכם ותשתיתו בנויה על האמון בין שתי המערכות, האוצר והביטחון. כך לדוגמה, היה זה הסכם תקציבי רב-שנתי ראשון אי פעם (למיטב ידיעת האנשים במערכת) שנחתם בין הצדדים, שכלל בין היתר - שקיפות הנתונים, מתן לגיטימציה ליכולת ניהול העצמאית של משרד הביטחון (נושא שבמשרדים האחרים מאוד חסר), עיגון בחקיקה של כל ההסכם על-מנת למנוע שחיקה זוחלת בהבנות ובהסכמים ועוד.
הצלחת ההסכם במבחן המציאות באה לידי ביטוי בהתנעת תר"ש גדעון (תוכנית רב-שנתית) המבוססת על תקציב זה. ואכן תוכנית זו נכנסת לשנתה הרביעית בדרך טובה להערכת רוב העוסקים בה, ואיפשרה יציבות רבה למערכת הצבאית בהוצאתה לפועל.
המבחן הנוסף שבו עמד ההסכם הוא החקיקה של ההסכם, ואכן רוב הדברים שהופיעו בו נחקקו עד סוף 2016, למעט נושא השיקום שעדיין בתהליכי חקיקה.
המבחן השלישי הוא - האמון בין המערכות. להערכתי, יש התקדמות משמעותית מאוד באמון, בגלל ההסכם. לדוגמה, ההסכמות שהושגו ויושמו בשקיפות התקציב והשכר (אך יש עוד כברת דרך שצריך לעשות), והורדת ה"מלחמה התקשורתית" שהייתה בין שני המשרדים על גב התקשורת, ושמירת המחלוקות בתוך הדיונים והתקשורת הבין-משרדית.
המבחן הרביעי הוא שמירת ההסכם בעת החלפת בעלי התפקידים. ואכן, בעת החלפת השרים הקודמת נכנסה השמירה על ההסכם כחלק מההסכם הקואליציוני שנחתם עם ישראל ביתנו. גם במעבר הנוכחי בין השרים, להבנתי, לא צפוי זעזוע בנושא.
במבחן מימוש כל חלקי ההסכם, נשארו מספר דברים פתוחים, כאשר הנושא ה"רועש" ביותר הוא נושא הפנסיות; וגם נושאי השיקום והארנונה לא נסגרו עדיין כפי שנכתב בהסכם. ואם נרד לפרטי פרטים אזי נמצא עוד כמה נושאים שלא מומשו עדיין במלואם. אולם ההבדל הגדול שיצר ההסכם מול העבר, מתבטא בכך שהנושאים לא מהווים כר להתגוששות פומבית ולנתק במערכות, אלא נמשך המאמץ הממוקד והמלובן (מנומק ומוסבר) לפתירתם.
סוגיה אחרת שהעיתונות עוסקת בה מדי פעם, היא היקף עבודת המטה וחוסר ההסכמות בתוך האוצר, בעיה שפוגעת להבנתם בתוצר. על כך אציין, שגם במשרד הביטחון היו חוסר תמימות דעים ומאבקים, אולם הם לא הגיעו לתקשורת; ובנושא היקף עבודת המטה, אציין שאיני מכיר הסכמים שנחקרו ע"י כל הגורמים הרלבנטיים במשך כל-כך הרבה שעות ודיונים, הן לפני החתימה (בין הצדדים) והן אחרי החתימה. כל זאת, כולל הערכות לעשרות שנים של ההשפעות, אשר באו לידי ביטוי בהסכמי צד נוספים, בחקיקה ובוועדות שקמו ללבן סוגיות ספציפיות.
מצד שני, היו מספר בעלי תפקידים שלא היו מרוצים מההסכם, והרגישו ש"כופפו" אותם בהחלטה, ועד היום הם, המתנגדים להסכם, פועלים לכרסם בהסכם דרך התקשורת ודרך אמצעים אחרים. השאלה שמתעוררת כאן - האם זה לגיטימי? והאם התקשורת צריכה לשתף פעולה נותרה שאלה פתוחה!
לסיכום, "הסכם כחלון-יעלון" הוא הצלחה גדולה! ותעודת כבוד לשני השרים שחתמו עליו, ושהשכילו להשאיר דם רע בחוץ, והעדיפו להסתכל על טובת העניין והמדינה.
הכותב היה היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, היום הוא ראש תוכנית מחקר כלכלה וביטחון לאומי, INSS, אוניברסיטת תל-אביב. היה שותף לגיבוש ולעיצוב ההסכם וחלק מהחותמים עליו.