הפגנה נגד ממשלת נתניהו / צילום: רויטרס - Baz Ratner
"מה אתם רוצים מהחיים שלי, לקחנו את הקלישאה לקלישאה", קריין אילן לוקאץ' בטון מבודח את כתבתו המצוינת על הטרנספורמציה של בני ציפר מעורך מדור ספרות לדובר של משפחת נתניהו ששודרה בחודש שעבר ב"אולפן שישי". על רקע המילים התהלך מושא הכתבה בשוק התקווה והתבשם מאהבת העם.
ציפר דילג בין הבסטות עם הפפיון והחולצה הצחורה והז'קט הבהיר ומסגרת המשקפיים ועשה את מה שעושים במצבים כאלה: פה נשנש גבינה, שם זרק בדיחה; עם אחד עשה סלפי ומאחר קיבל ניתוח פוליטי מתומצת. רק כשהגיע לאחד האיטליזים ודיבר עם אחד הקצבים נכונה לו מבוכה קלה. "אם אני הייתי במקומו הייתי לוקח כל יום. מה שהוא רוצה, מגיע לו", חלק הקצב את השקפתו על המלצות המשטרה לגבי נתניהו. ציפר, שלמרות הסטטוס שלו כביביסט נובו־ימני עדיין לא ויתר על מראית העין של חשיבות החוק והסדר, התחייך. "אבל הוא לא לקח שום דבר", הוא ניסה. בן שיחו, לעומת זאת, סירב לסובב את ההגה לכיוון השני: "אדוני, הוא לא לקח, ואם הוא לקח, מגיע לו", פסק.
כשאני חולק עם יושבת ראש ארגון Transparency International (שקיפות בינלאומית) ד"ר דיליה פריירה רוביו את האנקדוטה, היא לא נראית מופתעת במיוחד. המשפטנית הארגנטינאית שעומדת בראשות הארגון שמפרסם מדי שנה את מדד תפיסת השחיתות העולמי, ושביקרה לפני כשבועיים בישראל, כבר ראתה דבר או שניים בחייה. בעוד שבני המקום הזה עשויים למשוך בכתפיהם ולסכם את הסצינה במילים "רק בישראל", פריירה רוביו מסבירה לי שאנחנו דווקא לא כל-כך מיוחדים. "אנחנו רואים התנהגות דומה בהרבה מקומות בעולם. המסר שהרבה מאוד אזרחים שולחים למנהיגות שלהם היא 'אתם גנבים, אבל אתם עושים משהו בשבילנו, אז זה בסדר, תמשיכו עם מה שאתם עושים'", היא אומרת.
"הרושם שלי הוא שאנחנו נכשלנו בלגרום לאנשים להפנים שהקורבנות האמיתיים של שחיתות הם בעצם כל אחד מאיתנו. כל אזרח. וזה קורה בשתי דרכים: קודם כול, אם יש לך צורך מסוים ואתה הולך לרשויות ומבקש סיוע - קצבה, מיטה בבית חולים, לא משנה מה - ואתה נתקל במישהו שאומר לך 'אני אסדר אותך אם תיתן לי שוחד'. במדינות מסוימות זו הדרך לאינטראקציה מול הרשויות ואנשים כבר מתרגלים לזה. הם חושבים שזה המצב הנתון. זה חלק מה־DNA שלהם.
"אבל הדרך השנייה היא שחיתות ברמות הגבוהות - סקנדלים גדולים שבמרכזם עומדים פוליטיקאים ופקידים בכירים וכמויות אדירות של כסף. השחיתות הזו משפיעה מאוד על חייהם של אזרחים מן השורה מבלי שהם בכלל ערים לכך. כסף שהיה צריך ללכת לאזרחים, בעצם הולך ישירות לכיסים של פוליטיקאים או למימון הוצאות הקמפיינים שלהם. זה הכסף שחסר למערכות הבריאות, לתשתיות, ליצירת מקומות עבודה חדשים. אנחנו כארגוני חברה אזרחית צריכים לגרום לאנשים לעשות את החיבור בין הדברים הללו ולראות ששחיתות בקנה מידה גדול פוגעת בהם על אף שזה נראה מופשט ורחוק".
איך גורמים לזה להשתנות?
"קודם כול, מספקים לציבור מידע. אם איך לך מידע, איך תוכל להבין כיצד מעצבים את המדיניות? כדי להיות אפקטיבי אתה חייב מידע. רק אז - אם אתה רואה לאן כספים זורמים ובכמה מהם משתמשים ולאן עוברים הסכומים שבהם לא נעשה שימוש משום מה - אתה מבין שאתה בעצם קורבן לשחיתות. בשביל זה צריך תקשורת חזקה ועצמאית. במדינות רבות בעולם ארגוני הבת שלנו יצרו מערכות שמספקות לאזרחים מידע. בחלק מהן משתמשים באפליקציות שמאפשרות קשר ישיר עם נבחרי ציבור סביב נושא מסוים. במקומות אחרים אנחנו מראים שמידע שזורם מהאזרחים גם יכול לשמש ככלי לעצירת שחיתות.
"ברואנדה למשל יש לנו תוכנית שבה אנחנו מציבים מעין תיבת תלונות אנונימית עם הסמל של הארגון שלנו לדיווח על מקרי שחיתות בכניסה למוסדות ציבור. לא רק שאנשים יכולים לדווח על שחיתות אלא שעצם קיומה של התיבה הזאת מרתיע עובדי ציבור מלהתנהג בצורה מושחתת. איכר שדיברתי איתו אמר לי 'כבר שלוש שנים שאנחנו עובדים ככה בכפר שלנו. אני לא יכול לומר שזה מחסל את בקשות השוחד, אבל אני כן יכול לומר לך שהדברנו חלק מאי הצדק'".
פריירה רוביו לא יודעת לומר אם שחיתות בקנה מידה גדול נבנית על תרבות של שחיתות בקנה מידה קטן או שהשחיתות מתחילה בדרגים העליונים של החברה והנורמות הפסולות מחלחלות כלפי מטה. "יש תנאים חברתיים, אבל יש גם תנאים מוסדיים שצריכים להתקיים כדי ששחיתות תתפשט בחברה. אם ההנהגה נותנת כוח למוסדות מסוימים ואוכפת את החוקים, אתה תיצור מעגל חיובי. אם לעומת זאת הציבור משדר לפוליטיקאים שלו מסר של 'תמשיכו, קדימה, אנחנו נבחר בכם שוב ושוב', יש לזה אפקט אחר", היא צוחקת.
לא מרתון, משחק שחמט
פריירה רוביו אינה מומחית לישראל, אבל כמישהי שעוסקת כבר שנים בתחום השחיתות ועוקבת אחריו מקרוב, היא מכירה לא רע את המצב פה. היא יודעת על ההתקפות המתמשכות על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט והתקשורת, והיא גם שמעה על חלק מהצעות החוק התפורות ביד גסה שעלו בשנים האחרונות על שולחן הכנסת ונועדו להגן על נתניהו מאימת הדין. עם זאת, המגמה שהיא מתארת נשמעת כאילו נכתבה בספר ההוראות שעל פיו עובדת ממשלת נתניהו הנוכחית.
"מה שכנראה קורה אצלכם הוא חלק מטרנד שאפשר לראות בהרבה מקומות בעולם שבהם קיימת בעיית שחיתות", היא אומרת. "פוליטיקאים במצב הזה נוטים ליצור רושם שהמדינה נמצאת במצב חירום מתמשך ולהשתמש בו כדי לתרץ את בקשתם לרכז בידיהם עוד סמכויות כדי להגביר לכאורה את יכולת המשילות שלהם; ליצור פילוג בחברה וחלוקה ל'אנחנו' ו'הם' וכך לתאר כל מי שמבקר אותם כבוגד; לתקוף ארגוני חברה אזרחית; וליצור אווירה שבה הגבלות מוסדיות - חוקים, תקנות ופסיקות של בתי משפט - מתוארות כמכשולים בדרך לניהול נכון של ענייני המדינה.
"תבין, להילחם בשחיתות זה לא כמו לרוץ מרתון. אנחנו לא רצים כולנו באותו כיוון במסלול מוגן שבו לא זורקים עלינו אבנים. זה משחק שחמט. אתה עושה צעד שמגביר שקיפות כמו חקיקת חוק חופש מידע, אבל בינתיים הכלים השחורים לא נשארים במקום. הם יעבירו חוקים, יפיצו פייק-ניוז שיבלבלו את הציבור, יתקפו עיתונאים, חוקרים ושופטים, יכנו ארגוני חברה אזרחית בתארים כמו 'סוכנים זרים', וכן הלאה".
בניתוח סקר תפיסת השחיתות העולמי האחרון של הארגון, אומרת פריירה רוביו, מצאו אנשי Transparency International קורלציה חזקה בין מדינות שמתקיימת בהן שחיתות ברמה גבוהה לבין שיעור ההתקפות על עיתונאים, ועל חקיקת חוקים שמטילים הגבלות על ארגוני חברה אזרחית. היא מספרת לי על חוקים ברוח זו שעברו בשנים האחרונות ברוסיה ובהונגריה ובכמה מדינות באפריקה. זה אומנם מזכיר לי את הניסיונות הבלתי פוסקים להחליש את כלי התקשורת, להכפיש עיתונאים חוקרים ולפגוע ביכולת הפעולה של גופים כמו הקרן החדשה, אבל אני מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה: לפחות אנחנו חלק מטרנד.
אז מה עושים במצב כזה? פריירה רוביו מסרבת להיכנע לפסימיות. "האזרחים חייבים לשלוח מסר לפוליטיקאים שנמצאים בתוך המערכת ופועלים נגדה כמו סוסים טרויאניים: שהציבור לא ייתן לדברים כאלו לעבור. שאי אפשר פשוט לשנות חוקים, או להמציא חוקים חדשים או להעניק חנינות כדי להגן על פוליטיקאים מושחתים.
"חשוב שכל הפוליטיקאים שמחויבים לשלטון החוק ומאמינים בצדק יעבדו ביחד כדי למנוע דברים כאלו, ללא קשר להשתייכות הפוליטית שלהם. כמובן שבדמוקרטיה אתה בוחר את נבחרי הציבור שלך ואז הם מייצגים אותך ואתה חייב לכבד גם את זה, כך שזה לא הופך את זה לפשוט, אבל אזרחים, פוליטיקאים ומנהיגים של הסקטור העסקי ושל האקדמיה חייבים להתגייס למלחמה בניסיונות הללו".
פערים קטנים, שחיתות קטנה
כפי שמצופה ממי שמכהנת כיושבת ראש ארגון שהמילה "בינלאומית" היא חלק משמו, פריירה רוביו בת ה־62 מסתובבת הרבה בעולם. היא הגיעה לישראל אחרי 40 ימים שבהם לא ביקרה בביתה שבבואנוס איירס. בדרך ביקרה אצל ראשי הארגון המקומיים בקולומביה, איסלנד, גרמניה, אוגנדה ורואנדה. לישראל הגיעה כדי להשתתף בסדנה שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה ועסקה בפופוליזם ובדמוקרטיות במשבר, כחלק מתוכנית מחקר השוואתי שמקיים המכון בנושא. במכון רואים בסוגיית השקיפות שאותה מקדם הארגון כלי מרכזי להתמודד עם תופעות של פופוליזם שבחלקן נובעות מהיעדר מידע לציבור.
אנשי Transparency International (בראש הסניף המקומי של הארגון עומדת השופטת בדימוס נילי ארד) אומרים כי בשונה מתופעות שחיתות נסתרות מהעין, תפיסת השחיתות מהווה מדידה אובייקטיבית של רמת השחיתות כפי שהיא נתפסת על-ידי המומחים מטעם מכוני המחקר בכל מדינה בהסתמך על מידע שנאסף על ידם בהיבטים המייחדים שחיתות במגזר הציבורי.
בין השאר, הם בודקים את יכולת הממשלה להתמודדות עם שחיתות, ובאיזו מידה המדינה ממגרת שחיתות; מנגנוני אכיפה אפקטיביים והעמדה אפקטיבית לדין פלילי של אנשי ציבור מושחתים; האם נתקלו במקרים שבהם אנשי ציבור השתמשו לרעה בכוחם ובסמכותם; האם נבחרי הציבור עושים שימוש נכון בקופה הציבורית, בהעברת כספי ציבור ושימוש בהם שלא כדין; שימוש במשרה הציבורית לתועלת אישית מבלי לשאת בתוצאות; נפוטיזם, מינוי קרובים ומקורבים במגזר הציבורי, האם ניתנת הגנה משפטית לחושפי שחיתויות במגזר הציבורי ולחוקרים המתריעים מפני מקרים של שוחד ושחיתות שוחד, הגנה על חופש העיתונות במדינה, ושמירה על זכויות האזרח ועל מרחב הגישה של פעילי החברה האזרחית למידע במרחב הציבורי.
מדד תפיסת השחיתות מצביע על קשר חיובי חזק בין מדינות שבהן ישנם מוסדות חזקים, שלטון חוק, ויציבות חקיקתית - כלומר שהחוקים לא משתנים לפי רצונו של שליט אוטוקרטי - לבין רמת השחיתות הנמוכה במדינה. מטבע הדברים, את הטבלה מובילות מדינות מתקדמות בעלות תמ"ג גבוה (ניו זילנד מוקמה במקום הראשון במדד 2017 ואחריה דנמרק, פינלנד ונורבגיה), אבל כשבוחנים אותו לעומק מבחינים בקשר חיובי חזק ומעניין יותר שבין המדינות שבראש הטבלה לבין קיומה של רמת שחיתות נמוכה: חברות שבהן הפערים הכלכליים קטנים יחסית.
"יחסית לחלק מהמקומות שהייתי בהם, המצב שלכם טוב כמובן", אומרת בחיוך מי שמגיעה ממדינה שנמצאת במקום ה־85 במדד. "אתם במקום 32 במדד תפיסת השחיתות העולמי ויחסית למצב במקומות אחרים, אתם במקום נהדר. התחלנו עם המדד הזה לפני 20 שנה והוא המדד הכי מצוטט שלנו, אבל אנחנו יוצרים בסיסי נתונים רבים אחרים שמהם אפשר לייצר מדדים שונים - מספר העמדות לדין בעבירות שחיתות, מספר הרשעות, מספר הפעמים שבהם התבקשת לתת שוחד בחמש השנים האחרונות, הפערים בין החוקים לבין המציאות וכו'.
"גילינו ש־69% מהמדינות (מתוך 180) מקבלות ציון של פחות מ־50 במדד שלנו כאשר ציון 100 הוא שקיפות גבוהה ושחיתות נמוכה ו־0 הוא שחיתות מוחלטת. זה אומר שמיליארדים של בני אדם הם קורבנות של שחיתות או שהם מתמודדים מול רמה גבוהה של שחיתות".
המשמעות של חיים בחברות מושחתות חורגת בהרבה מסכומי העתק שנגזלים בהן מהקופה הציבורית, מכך ששוררת בהן אווירת אי אמון כלפי הממסד ומכך שהלכידות החברתית בהן מתמוססת והאזרחים מרגישים שאדם לאדם זאב, אלא כמובן גם בסיכון להשקעות. אם חברה בינלאומית חוששת מכך שהיא תידרש להוציא מיליונים או מיליארדים על שימון אנשי מפתח ואם היא תחשוש שהחוקים עשויים להשתנות לרעתה, היא פשוט תעדיף להשקיע את ממונה ואת האנרגיה שלה במקום אחר.
"כשלאליטה יש יותר כסף והפער בינה לבין המעמדות הנמוכים רחב במיוחד, אנחנו רואים שיש רמות גבוהות של שחיתות", אומרת פריירה רוביו. "השחיתות כמובן מרחיבה את הפער הזה מכיוון שהיא מרכזת את הכסף במעט כיסים, והנפוטיזם, שהוא עוד היבט שלה, מאפשר להמשיך ולרכז אותו הלאה".
סכנת האלגוקרטיה | האם טכנולוגיה תורמת לשקיפות או פוגעת בה
אחת השאלות המעניינות שעל סדר היום של פריירה היא מה השפעת המהפכה הדיגיטלית על שקיפות ושחיתות. לפני כשני עשורים תוארה האינטרנט כמבשרת של מעין אוטופיה דיגיטלית שבה אנשים יהיו מודעים יותר מאי פעם בעבר למתרחש סביבם. מאוחר יותר, עם צמיחת הרשתות החברתיות, הן תוארו כשלב נוסף באבולוציה הטכנולוגית בגלל יכולתן לחבר אנשים בקנה מידה רחב. אלא שלא עבר עשור, ובדיוק אותן טכנולוגיות ופלטפורמות הפכו בידי ממשלות, ספינולוגים וארגונים קיצוניים לכאלו שמאפשרות להם להוציא לפועל מניפולציות בקני מידה אדירים ולהסית נגד אוכלוסיות שלמות ביעילות נוראית. נשמע מוגזם? תשאלו את הילרי קלינטון או את בני הרוהינגה בבורמה.
"טכנולוגיה היא כלי. אתה יכול להשתמש בו כדי להיטיב את מצב החברה או כדי להרע אותה", אומרת פריירה. "הטכנולוגיה כמובן מסייעת לנו מאוד לקבל נגישות למידע. אנחנו יכולים להוריד מידע אלינו ולהעלות מידע לרשת בלי ללכת לספרייה או למאגר מידע. במדינות רבות - ותחשוב על האביב הערבי או על מחאת המטריות בהונג קונג - הרשתות החברתיות גם שימשו את המפגינים ככלי מאוד אפקטיבי להתגייסות ולתיאום. באותו שלב ממשלות לא באמת הבינו כמה כוח מגיע לציבור אם הוא משתמש בכלים הללו, אבל אחרי כמה מקרים כאלו הן למדו. כיום, בכל פעם שקורים דברים כאלו, המדינה מטילה מגבלות על האינטרנט".
בהקשר זה, ראוי לציין כי מגבלות על האינטרנט אינן רק נחלתן של מדינות כמו סין או טורקיה. ממש פה וממש לאחרונה חסמה המדינה מגולשים ישראלים גישה לאתרי חמאס. הרציונל באותו מקרה היה חשש מחשיפת פניהם של חיילי צה"ל שהשתתפו בפעולה בעזה שבה נהרג סא"ל מ', אבל מה שמטריד בעניין הוא עצם מימוש היכולת וקביעת תקדים מסוכן ללא כל חקיקה או דיון ציבורי.
פריירה אומרת שהמתח בין הצד המואר לצד האפל של הטכנולוגיה בא לידי ביטוי בימים אלו בטכנולוגיית הבלוקצ'יין שנמצאת בבסיס המטבעות הקריפטוגרפיים. "מצד אחד בלוקצ'יין, שהיא הטכנולוגיה האופנתית ביותר היום, מאפשרת לך לעקוב אחר שינויים בבסיסי נתונים, אבל מצד שני היא מאפשרת לך גם להסתיר את מקורם של כספים שנעים ממקום למקום. הגישה שלנו במשך שנים הייתה ‘תעקבו אחר הכסף'. זו הייתה השיטה הבסיסית לדעת למשל מי עומד מאחורי מועמד בבחירות, נכון? אבל עכשיו יש לך מטבעות קריפטוגרפיים והנוסחה הישנה שלנו מופרעת על-ידי הטכנולוגיה הנהדרת הזאת", היא מחייכת.
"בנקודת הזמן הנוכחית, השאלה אם טכנולוגיה תורמת לשקיפות כבר לא כל-כך ברורה. אני חושבת שזה יתבהר בעוד כמה שנים, אבל חוץ מזה אני גם חוששת ממודל שאני קוראת לו אלגוקרטיה, על משקל דמוקרטיה, והכוונה שלי היא לממשלה שהמדיניות שלה נקבעת על-ידי אלגוריתמים. הרעיון הוא שמכיוון שלבני אדם יש דעות קדומות ונטייה לעשות טעויות, שימוש באלגוריתמים יוציא לפועל מדיניות מדויקת ונכונה יותר. העניין הוא שאנשים כותבים את האלגוריתמים הללו, שאמורים להיות ניטרליים לגמרי, ולאנשים הללו יש השקפות מסוימות".