גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הייטק/ צילום: Shuttherstock

דוח חברת המחקר IVC שהתפרסם השבוע מאיר פינה אפלה של ההייטק, זו שפחות אוהבים לדבר עליה: החברות שנכשלו, פיטרו את כל עובדיהן, נסגרו ומשקיעיהם הפסידו את כספם.

על פי IVC בין השנים 2012-2017 נסגרו בישראל 3,307 חברות הייטק, ועימן ירדו לטמיון 3.79 מיליארד דולר - כספי משקיעים שנרשמו כהפסדים. IVC צופה שבשנת 2018 יצטרפו לסטטיסטיקת החברות שנסגרו כ-550 חברות נוספות. מדובר בחברות שהיו קיימות 5.5 שנים בממוצע, מיום הקמתן ועד סגירתן.

הדו"ח של IVC חשוב ומשמעותי מעצם ההחלטה להתייחס ברמה המחקרית לנושא שהוא כמעט טאבו. שכן, מי שתופסים בדרך כלל את תשומת ליבנו הם המיזמים שמגיעים לאקזיט הנכסף והמתוקשר, אלה שמנפקים לנו את תמונת הניצחון בה מכונסים כל עובדי החברה אל מול המצלמות בחיוך רחב מאוזן אל אוזן, כשהיזמים מפוזרים ביניהם בצניעות ישראלית אופיינית. הפיסקה המלווה את הצילום הזה בעיתון מציינת את מליוני הדולרים שהרוויחו היזמת והיזם המוכשרים ואת המכפילים הנאים שגרפו המשקיעים הנבונים בזכות השקעתם המתוחכמת.

מנגד, פרט למקרים בודדים ומתוקשרים לעייפה, איננו מתייחסים לכשלונות. היזמים החבולים אינם ממהרים להוציא הודעה לתקשורת על סופם המר; המשקיעים אינם ששים להתגאות בהפסדים הכבדים, במיוחד לא אם שנתיים קודם לכן התפארו בהשקעה הלוהטת הזו; והסגירה הרשמית, הכרוכה בהליכים בירוקרטיים מייגעים ולא פשוטים, תגיע זמן רב אחרי פיטורי כל העובדים, לפעמים אפילו כמה שנים לאחר מכן, ובטח שכבר לא תעניין אף אחד.

לזהות את הכישלון בזמן ולא להתעקש

עם זאת, יש חשיבות ללמוד את הפרטים ולהפיק מהם תובנות, כי מכישלונות ניתן להסיק מסקנות חשובות ומלמדות. המסקנה המרכזית שבולטת לעין מדוח IVC פשוטה אבל מאוד חשובה: בשורה התחתונה ההייטק הישראלי הוא תחום רווחי מאוד עבור המשקיעים בו. זוהי אומנם הצהרה כללית ופשטנית בהרבה מובנים, אבל אם בוחנים את שש השנים שנבדקו במחקר, האקזיטים בשנים האלו הניבו על פי מחקרי IVC למעלה מ-60 מליארד דולר - סכום הגבוה יותר מפי 15 מאותם הפסדים, שעומדים על 3.79 מליארד דולר. נושא נוסף שחשוב ללמוד אותו לעומק הוא התחומים בהם נסגרו יותר חברות, על מנת לנסות להבין בהם האם קיימים שם פערים המיוחדים להייטק הישראלי, כאלה שניתנים לתיקון. על פי IVC כ-37% מהחברות שנסגרו פעלו בתחום האינטרנט ולעומת זאת במבחן היקף הכספים המושקע, תחומי הפעילות המפסידים ביותר היו קלינטק ומדעי החיים. ניתן להתנחם בעובדה שהנתונים הבינלאומיים למפת הכשלונות דומים למדי.

נושא חשוב נוסף שיש לתת עליו את הדעת: משך הזמן שחברה מחזיקה מעמד מיום הקמתה ועד ליום סגירתה. בעולם אידיאלי, משך הזמן הזה קצר מאוד ומושקעים בו כמה שפחות כספים, כי הכרה מהירה בכישלון מפנה ליזמים מספר שנים אותן יוכלו להקדיש למיזם הבא שירצו להקים. וכמובן, המשמעות למשקיעים היא פחות הפסדים ויותר כסף פנוי להשקעה במיזמים אחרים. אלא שהזמן הממוצע שבו חברה קיימת עד לרגע שבו היא נסגרת עומד על 5.5 שנים - ובמקרים רבים ניתן היה לקצר אותו אילו רק יזמים ומשקיעים היו מכירים בכך שהמיזם שלהם, מה לעשות, נועד לכישלון, והיו נמנעים מהדינמיקה שגורמת להם לנסות בכוח. זוהי אולי אחת הנקודות היותר כואבות ויותר מועדות לויכוחים ואף סכסוכים בין המשקיעים לבין עצמם ובין היזמים לבין המשקיעים שלהם: מתי הזמן הנכון להרים ידיים ולהפסיק להשקיע עוד ועוד כסף וזמן יקר במיזם שככל הנראה נידון לכישלון.

בסופו של דבר חשוב להבין את השורה התחתונה: בכלכלת הייטק בריאה יהיו תמיד הרבה יותר כשלונות מאשר הצלחות. בעוד שבכל שנה נסגרות בישראל כ-500 חברות הייטק, הרי שמאה אחרות מגיעות לאקזיטים שמייצרים את המאזן החיובי עבור ההייטק הישראלי. ה-100 שהצליחו בכל שנה הופכים את ההשקעה בהייטק הישראלי לכדאית, גם במחיר הכאב והתיסכול שמייצרים כל שאר הכשלונות. היחס הזה בין הצלחות לבין כשלונות נראה מופרך בתחומי השקעות אחרים כמו נכסי דלא ניידי או איגרות חוב, אבל בהייטק הוא טבעי ונכון.

ניתן לומר במידה רבה של וודאות שאלפי החברות שנסגרו בשנים האחרונות בהייטק הישראלי, הן אלו שסללו את הדרך למאות ההצלחות שקנו לנו מקום בהיכל התהילה של ההייטק העולמי. הכשלונות הרבים מלמדים לא רק על חוסר מזל או על כישלון ניהולי, להיפך: הם מלמדים על תעוזה, על נכונות לקחת סיכונים ולצאת לפעמים כנגד כל הסיכויים. בהיעדר היוזמה, האומץ והחוצפה הכרוכים בהקמתו של מיזם שרוב הסיכויים הם שייכשל, לא היינו אומת הסטארט-אפ, לא היינו חוזים בהשתאות בהצלחותיהן המסחררות של צ'ק פוינט, וויז ומובילאיי ולא היינו יכולים לדבר בגאווה רבה על היותנו מעצמת הייטק עולמית, ללא מרכאות.

להסתכל על הכשלון מזווית אחרת, חיובית

ועוד מילה אחת על הכשלונות המפוארים שידע ההייטק הישראלי, אלה שאנחנו אוהבים להזכיר: על סופה המר של בטר-פלייס נכתב רבות בשל סכומי הכסף העצומים שירדו לטמיון. כיום, ממרחק הזמן והפרספקטיבה ניתן לומר שמדובר בסכום כסף שהיה הגיוני ובמסגרת הסביר יחסית למהפכה שבטר פלייס ניסתה לחולל; על כשלונה של מודו של דב מורן הרבו במקומותינו לכתוב - אך הרבה ממה שנכתב נבע מחוסר פירגון למשימה העצומה שהחברה הזו נטלה על עצמה, ואולי גם מחוסר הבנה; הדוגמה האחרונה התרחשה רק בשבוע שעבר: המימד החמישי, ושם ניתן לומר בוודאות שהסיבה היחידה שהכישלון הזה זכה לתשומת לב מיוחדת היא שהיו"ר שלו עשוי להיות זה שיזכה לתואר ראש ממשלת ישראל אחרי תום עידן נתניהו.

כל אותם כשלונות הובילו בעצם להישגים גדולים יותר: בטר פלייס היא מהחברות שסללו את הדרך להפיכתו של ההייטק הישראלי למעצמה עולמית בתחום הרכב; הכישלון של מודו עודד את היזם הסדרתי דב מורן לפעילות רבה ועניפה בהייטק הישראלי, והוא עומד כיום מאחורי עשרות חברות ישראליות המעסיקות מאות עובדים; מעטים יודעים שנועם ברדין, שהוביל את ווייז להצלחתה הפנומנלית, ניהל לפני כן סטארט-אפ שנחל כישלון צורב. למרבה השמחה הכישלון הזה הגיע בדיוק בזמן ופינה את ברדין לנהל בהצלחה ובכישרון רב את אחד הנצחונות המפוארים ביותר של ההייטק הישראלי בכל הזמנים; ואילו הכישלון של המימד החמישי אולי פינה זמן חשוב, בעיתוי המושלם, למי שרבים רואים בו כמחליף הראוי לראש ממשלת ישראל. יום אחד אולי יבדקו ההסטוריונים מתי התפנה היושב ראש של המימד החמישי מעיסוקי ההייטק שלו כדי לטפל בנושא לא פחות חשוב, במכלול ענייניה של מדינת ישראל. כשלונות הם לפעמים המפתח להצלחה, כבר אמרנו זאת? 

יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל