צילום: שאטרסטוק
ערב השנה האזרחית החדשה ממתין לנו מעבר לפינה, זה המכונה "סילבסטר", על שמו של הקדוש האנטישמי הידוע, הלוא הוא האפיפיור סילבסטר הראשון. אפילו מחרימים גמורים של הערב הסמלי הנ"ל, אני למשל (ולאו דווקא מטעמי דת, יותר מטעמי צפיפות אוכלוסין במרכזי הבילוי) נוהגים (ונהנים), לשתות שמפניה. ואז נשאלת, כרגיל, השאלה, איזו שמפניה לשתות.
אף שמחירי השמפניה צנחו קמעה בשנים האחרונות, היא עדיין משקה יקר מאוד. מה שמחזיר אותי, ולא בפעם הראשונה בתולדות המדור הזה, למתחרה הכי חביבה שלה, הלוא היא הקאווה (Cava) הספרדית, משקה שהפך לא פחות מוכר ומפורסם בישראל, ואולי אפילו יותר. אלא שבניגוד לשמפניה ששמרה על מעמדה, ולא פחות חשוב מכך, על דימויה, כמשקה חגיגי, יוקרתי וכאמור גם יקר, "הצליחה" הקאווה תוך שנים ספורות בלבד להיתפס כאן לא רק כתחליף זול אלא גם, לדאבון הלב, ככזה שהוא נחות משמעותית לא רק מהשמפניה אלא בכלל, כיין מבעבע או יין בכלל. וזה לא רק רחוק מהמציאות אלא גם, ובעיקר, חבל מאוד.
אז נכון, יש אצלנו, וכמובן שבספרד עצמה, אינספור קאוות זולות בסגנון עדות ה"שלוש במאה" ולפעמים אפילו ארבע. אבל למרות שאם תשאלו אותי, כל עוד ליין יש "גזים" הוא סבבה, בין ערימות הקאוות הזולות מסתתרים עדיין כמה מותגים נהדרים המציעים לא רק תמורה מצוינת עבור כספכם, ויופי של ראש לתפוס אחרי כמה כוסות (זהירות, יין מבעבע עולה לראש מהר). אלא גם, וזה כרגיל הכי חשוב, יין מבעבע מצוין ממש. לפעמים כמעט טוב כמו המקור.
הקאווה (מרתף בספרדית) הקטלונית, וכל הקאוות הספרדיות, או לפחות אלו שאני מכיר ובטח כל אלו שמגיעות לכאן, מגיעות מתת-מחוז פנדס שבקטלוניה הנאווה, ועשויה בשיטת שמפניה הקלאסית. או מה שמכונה בצרפתית "מתוד שמפנואז", כלומר היא עוברת תסיסה שנייה בבקבוק עצמו ולא, למשל, במכל גדול יותר, או רחמנא ליצלן, מקבלת את גיזוזה כתוצאה מהחדרה מלאכותית של פחמן דו חמצני ליין.
זה אומנם מעלה שאלות לגבי היכולת למכור יין שתהליך ייצורו יקר, במחירים זולים, אבל למה לקלקל את השמחה ולחשוד במי שאמורים לציית לכללי תקן מחמירים.
פעם, רוב הקאוות יוצרו מבלנד של זנים לבנים מקומיים שענו לשמות שארלו, מקבאו ופריידה, אולם כיום, רבות מהקאוות הטובות משלבות גם את זן השרדונה היוקרתי, זה המשמש לייצור שמפניה (יחד עם זני הפינו נואר והפינו מונייה האדומים בכלל) גם במכורתה של השמפניה האמיתית, הלוא הוא חבל שמפיין המעטיר.
כך למשל קורה גם בקאוות של בית קודורניו הוותיק והנחשב: העסק המשפחתי הוותיק ביותר בספרד, וה-17 ברשימת העסקית המשפחתיים הוותיקים בעולם. הוא נוסד בשנת 1551 וכיום הוא מחזיק ביותר מ-30,000 דונם של כרמים, מה שהופך אותו לבעל הכרמים הגדול באירופה.
בשנים האחרונות מתעסק בית קודורניו לא מעט בחקלאות בת-קיימא, ומייצר קאוות אקולוגיות המיטיבות לא רק עם הסביבה אלא גם עם הצרכן. כלומר הן פשוט טעימות לאללה. הנה כמה מהן, ועוד משהו משלנו גם.
טעימה | קאוות מבית קודורניו, וגם אחת משלנו
קודורניו קלאסיקו Codorniu Clasico. הקאווה ה"בסיסית" של קודורניו היא אכן קלאסית. בלנד קאטלוני מסורתי של ענבי יין לבנים מקומיים - מקבאו (Macabeo), פריידה (Parellada) וחרל-לו או שרל-לו (Xarel-lo), המשמשים בפנדס לייצור קאווה מימים ימימה, עוד לפני פלישת השרדונה. קאווה יבשה בדרגת ברוט, אם כי לא יבשה מדי (או מספיק לטעמם של צייקנים פולנים). כזו שתשמח מתחילים, אבל גם חובבי שמפניה נודניקים. ולא פחות חשוב, אחלה מחיר. 44 שקל
קודורניו סלקסיון רוונטוס Seleccion Reventos. עוד קאווה נהדרת בדרגת היובש הקלאסית ברוט (יבש מאוד אבל לא קיצוני. יש יבשות יותר). כאן כבר מעורבבים החרל-לו והמקבאו עם שרדונה, והתוצאה יבשה ואלגנטית להפליא. קאווה חגיגית שלא תעשה לכם חור בכיס בכל זאת. 64 שקל
בלאן דה בלאן 2010 יקבי רמת הגולן. והנה אחת משלנו, כמובטח. לא קאווה כמובן, זהו מונח השמור למבעבעים ספרדיים, אלא "בלאן דה בלאן'", כלומר לבן מלבנים, שרדונה, להבדיל מהמבעבעים הצרפתיים הקלאסיים (וגם אלו של יקבי רמת הגולן) המעורבבים גם עם ענבי פינו נואר ופינו מונייה אדומים. כמו תמיד, הבלאן דה בלאן של רמת הגולן הוא יין מופתי ממש. אולי הטוב שביינות היקב. יבש, פריך, מורכב וטעים לאללה. כשר, 135 שקל