הסחבת בתגובה שלנו מעצימה את התקשורת העוינת
כמה מכם שמעו את השם סיריאק ביטיאלה או את השם ברנבס דונוסואו? מה לגבי לאנס צאנגה? עכשיו, מה לגבי השמות לארה אל קאסם, עהד תמימי או חאן אל-אחמר? שלושת השמות האחרונים קשורים לישראל, זכו לחשיפה מסיבית ועוררו שיח, ברור שנכיר אותם. אם נעבור לזירה הבינלאומית ונשאל את גוגל או טוויטר, נגלה כי אל-קאסם, תמימי וחאן אל-אחמר הם אירועים ברמה עולמית. על פניו אפשר להסיק כי שתי הנשים והיישוב הבדואי זוכים לחשיפה לאור "העוול" שהוא מנת חלקם, וכי עוצמת הסיקור עומדת ביחס כלשהו לעוצמת העוול.
אבל נתעכב רגע על השמות האחרים - מי הם? מדוע אין כמעט אזכור לקיומם?
לאחרונה פרסמה רשת ה-BBC תוצאות תחקיר עיתונאי, שערכה בעקבות סרטון שנפוץ ברשתות החברתיות, שבו חיילים מובילים שתי נשים, ילדה צעירה ותינוק במנשא, אל מה שנראה כמו פאתי כפר באפריקה. שם, באשמת השתייכות לארגון הטרור "בוקו חראם", הן נורות למוות ללא משפט, באור יום ולעיני כל. ב-BBC השתמשו בצילומי לוויין ואמצעים טכנולוגים אחרים על-מנת לאתר את הכפר בקמרון בו התרחש הרצח, בסמוך אליו אותרה גם עמדת הצבא ממנה יצאו הרוצחים - סיריאק ביטיאלה, ברנבס דונוסואו ולאנס צאנגה. ממשלת קמרון, שבתחילה טענה כי מדובר בחדשות כזב, שינתה גרסה וכלאה את הרוצחים.
למרות הפרסום בכלי תקשורת גלובלי מרכזי, פעילי זכויות אדם לא הפגינו מחוץ לשגרירויות קמרון בעולם, האו"ם הסתפק בהודעת הנציב העליון לזכויות אדם שהביע דאגה וצער - מועצת הביטחון לא כונסה, וכך גם העצרת, לא נערכו כינוסים במכוני מחקר, תוכניות האירוח של יום ראשון לא הקדישו זמן שידור לרצח.
אז מדוע זה קורה? מדוע אירועים מינוריים בישראל הופכים למגה-אירוע ברמה העולמית, בעוד אירועים הופכי בטן במקומות אחרים אינם מהדהדים וקורבנותיהם נשכחים?
ישראל סובלת מסט נדיר של נסיבות שמביא לה בולטות תקשורתית שלילית בעולם. צביעות, נרטיב מוטעה או מוטה ואפילו סיקור יתר. אבל כאן המקום להאיר גורם נוסף - שתלוי בנו - התהליך הביורוקרטי הישראלי המגושם והמסועף, שתורם רבות לכמות הנדל"ן התקשורתי הבינלאומי שישראל מאכלסת.
סוגיית חאן אל-אחמר, קהילה של 28 משפחות שנקלעה למאבק בין החוק הישראלי, הרשות הפלסטינית והאיחוד האירופי, נדונה בכל הערכאות מעל עשור עד להכרעת בית המשפט העליון, עד שהקבינט החליט לדחות את ביצוע פסק הדין על-מנת לתת זמן לפינוי בהסכמה. סאגת גירושה של לארה אל קאסם מישראל ארכה שלושה שבועות ארוכים שהעסיקו את התקשורת, הרשתות החברתיות ושתי ערכאות משפטיות.
אז מה הפתרון? ברור שאין הגנה הרמטית מביקורת וברור גם שאין לפגוע בזכויות של יחיד או קהילה על-מנת למנוע סיקור רע. בהינתן זאת, האם ניתן לטייב ולדייק את התהליך שלנו כך שלא יפגע בנו? האם יש אירועים צפויים, תוצאה של מדיניות או החלטות בית המשפט, שפותחים פתח לפגיעה תדמיתית בישראל, ושאת נזקם ניתן להעריך? ובעיקר - האם אפשר לקדם את הטיפול במקרים האלה במסלול קפדני אך מזורז כדי למנוע סחבת שמעצימה את הדרמה? התשובה היא כן.
במודעות לבעיה, בתכנון מראש, בעבודה בין-סוכנותית, בהכנת אסטרטגיה תקשורתית ובהצבעה על גורם מתכלל שינווט את המקרה במבוכי המערכת הישראלית, אפשר ל"תלוש את הפלסטר" מהר ולחסוך מסה של תקשורת שלילית. במאמץ לא גדול, קו הייצור למותגים האנטי-ישראליים יכול להיעצר.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון התקשורת The Israel Project בישראל ולשעבר דובר ורמ"ט שגרירות ישראל בוושינגטון
