ענת קם / צילום: שלומי יוסף
ענת קם, שנדונה ל-3.5 שנות מאסר בגין הדלפת אלפי מסמכים סודיים שאליהם הייתה לה גישה במסגרת שירותה הצבאי, זכאית לפיצוי מהעיתונאי אורי בלאו ומעיתון "הארץ" בגין חשיפתה כ"מקור עיתונאי" - כך קבע היום (ה') שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, רחמים כהן.
בפסק הדין נקבע רק עצם אחריותם של בלאו ו"הארץ" לנזקים שנגרמו לקם בעקבות חשיפתה כמקור, וכן נפסקו לטובתה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 75 אלף שקל. בפסק דין משלים שיפורסם בקרוב, אמור השופט להכריע מה יהיה סכום הפיצוי שישולם לה.
קם, באמצעות עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן, הגישה לביהמ"ש תביעה לפיצוי כספי בסך 2.6 מיליון שקל, כנגד "הארץ", אורי בלאו, עמוס שוקן ואבי זילברברג. התביעה נגד שוקן וזילברברג נדחתה במלואה משנקבע כי אין להם אחריות.
מסכת האירועים בהם עוסק פסק הדין החלה בחודש ספטמבר 2008, אז מסרה קם לבלאו דיסק נשלף, שאליו העתיקה כ-1,500 מסמכים מסווגים, שאליהם נחשפה במהלך שירותה הצבאי, במסגרת תפקידה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד המרכז.
בהסתמך על המסמכים שמסרה לו, פרסם בלאו בעיתון "הארץ" חמש כתבות שבהן עשה שימוש במידע שבמסמכים וכן בחלק מהמסמכים שמסרה לו קם. לאחר פרסום הכתבות נפתחה חקירה של רשויות הביטחון בנוגע למקור ההדלפה של המסמכים. לאחר שבלאו מסר לידי החוקרים מסמכים שנמסרו לו מידיה, נחקרה קם בחשד להדלפת המסמכים. היא הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. בעקבות ערעור שהגישה, קוצר עונש המאסר בפועל שהושת עליה ל-3.5 שנות מאסר בפועל.
בתביעתה טענה קם שבלאו ו"הארץ" אחראים ישירים או עקיפים לנזקים שנגרמו לה, הרשעתה ומאסרה, בעקבות חשיפתה כמקור עיתונאי לשירותי הביטחון.
בפסק דין ארוך ומנומק המנתח את היחסים בין עיתונאי למקור, והיקף ההגנה וחובת הזהירות שבה חב העיתונאי כלפי המקור שלו ציין השופט רחמים, כי "בין עיתונאי למקור מתקיימים יחסי קירבה הדוקים, שעיקרם בשליטה ופיקוח מצד העיתונאי שמחזיק במידע שהועבר אליו על ידי המקור, בונה את הכתבה ומחליט על אופן הפרסום. ההתנהלות עם מקורות נעשית 'במהלך עסקו' של עיתונאי ובכלל זה 'עסקו' עם מקורות שמעבירים מידע בנושאים רגישים וסודיים.
"המידע ואופן השימוש בו הוא חלק מאופן עסקו הרגיל של העיתונאי, הוא מכיר מקורות, יודע איך להתנהל מול מקורות ומכיר את ההשלכות והסיכונים האפשריים הכרוכים בפרסום המידע והחומרים המועברים לו על ידי המקור. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתונאי יהא, במקרים מסוימים, מידע אשר יאפשר לו לצפות גם נזקים עקיפים. לעומת זאת, משהוציא המקור את המידע משליטתו, אינו יכול לפקח עליו ולרוב גם אינו יודע מה שאירע עם המידע שמסר. ככל שיחזור בו מהסכמתו ומרצונו להעביר את המידע, קיים קושי, שכן ניתן לעשות שימוש עקיף במידע שמסר".
עוד ציין השופט, כי "כאשר מקור מוסר לעיתונאי מידע בעל רגישות מיוחדת חלה על העיתונאי חובת זהירות מוגברת שלא לחשוף את זהות המקור ולנקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו".
השופט ציין, כי עיקר חובת הזהירות של עיתונאי הוא בהפעלת שיקול הדעת בהתאם לנסיבות, והוסיף, כי "אין להסיק משתיקה את הסכמתו של המקור לפרסום, שעה שהוא לוקח סיכון בפרסום, ללא שהוא מודע לסיכון. בהתאם לנסיבות, יש מקום לקבל הסכמה מפורשת לפרסום ולאופן הפרסום. בפרט, כשקיים בפרסום סיכון למקור. אף אם המקור אינו נותן דעתו לאופן החשיפה של המידע שמסר הרי שלעיתונאי יש שליטה על אופן הפרסום ולפיכך, בפרסום מידע או מסמך אשר עלול להוביל למקור, יש לוודא הסכמה מפורשת וברורה לפרסום".
בהתאם לכך, קבע, כי מלבד החובה שלא למסור את שמו של המקור או כל מידע אחר שיש בו כדי להסגירו, חובת הזהירות כוללת נקיטת מעשים אקטיביים שעניינם יידוע המקור על מעמדו ועל הסיכונים הכרוכים בפרסום המידע והגנה עליו. "חובת הזהירות כוללת צעדים ונקיטת פעולות מקדימות הנוגעות להבנת מיהותו של המקור על מנת לוודא, שהסכמת המקור לפרסום נעשתה על בסיס הבנה של ההשלכות והסיכונים, קודם לפרסום. כך למשל, במקרים בהם המקור השיג את המידע שלא כדין, עליו לדעת, שייתכן ולא יהיה מוגן תחת החיסיון העיתונאי. ראוי, שהעיתונאי יתריע מראש על היעדר היכולת להגן על המקור וכי בנסיבות מעין אלה יתכן שהמקור לא ייהנה מחיסיון. על עיתונאי להפעיל שיקול דעת ולבצע הערכת סיכונים קודם לפרסום מידע ומסמכים, שעלולים להביא לחשיפת המקור".
בהקשרים אלה ציין השופט, כי מעיון בחקירותיו של בלאו במשטרה במסגרת ההליך הפלילי בעניינו ומעדותו, עולה שקם לא הייתה בסדר העדיפויות שלו.
עוד הוסיף השופט, כי התנהלות בלאו, בנסיבות בהן התובעת מסרה לידיו כ-1,500 מסמכים ביטחוניים מסווגים מבלי שהוא יתייחס לייחודיות של הנסיבות עצמן גם ללא קשר למיהותה של קם כמקור, יש בה כשלעצמה טעם לפגם. "החזקת מסמכים בהיקף כזה מחייבת הצגת שאלות ולו ברמה הבסיסית ביותר. אי הצגת שאלות לתובעת, מעלה תהיות באשר לשיקולים ולאופן התנהלות בלאו בהקשר זה, באשר לסדרי העבודה של בלאו בהתקשרות מול מקורות", כתב השופט.
השופט דחה בפסיקתו את טענת הנתבעים כי קם הביעה את הסכמתה לפרסום הכתבות וכן לפרסום המסמכים, תוך שיתוף פעולה מלא עם בלאו ובכלל זה שיתוף פעולה בכתבת "מכירת חיסול", שבמסגרתה פורסמו שלל מסמכים שהעבירה. עוד טענו בלאו והארץ, שבמסגרת העבודה המשותפת של קם עם בלאו על הכתבה, היא ידעה, מראש, איזה מסמכים עומדים להתפרסם ויזואלית, סיפקה ביחס להם הסברים והבהרות ונתנה את הסכמה לפרסום ויזואלי שלהם.
לטענתם, קם לא הייתה הצד החלש, במסגרת יחסי הכוחות שבינה לבין בלאו - אלא הייתה עיתונאית בעצמה בשלב מסוים ועבדה עם בלאו במשותף על הכנת הכתבה. עוד נטען, כי בלאו היה זה שנזקק לעזרת קם, על מנת לקבל ממנה מידע והבהרות לצורך פרסום הכתבה והתובעת אכן מסרה לו מידע והבהרות שכאלו, ובשמחה.
השופט דחה את כל הטענות הללו וציין, כי "הניסיונות לשוות את ההתקשרות ביניהם לעבודת צוות על הכתבה, באופן המקנה לה כוח ושותפות בצוותא בכתבה, אינו עומד בקנה אחד עם האופן שבו בלאו מצייר את ההתנהלות ביניהם בזמן אמת. הניסיון להציג את התובעת כמקור מתוחכם אינו מדויק וזאת בלשון המעטה". עוד נקבע בפסק הדין, כי "התובעת, בחורה נבונה, כפי שעמדו על כך הערכאות המשפטית שהכריעו את דינה בהליכים הפליליים. עם זאת ואף אם מעשיה הפליליים נעשו במחשבה מסודרת, שעיקרה במניעים אידיאולוגיים, מחשבה זו לא באה לידי ביטוי בהתנהלותה כמקור עיתונאי, כאשר לא נתנה דעתה להשלכות של פרסום המסמכים ולאפשרות שזהותה תתגלה, חרף רצונה שלא להיחשף כמקור".
מנגד, ציין השופט רחמים, "בלאו הוא עיתונאי בעל ותק של שנים רבות בתחומים של צבא וביטחון, יש לו ניסיון עם מקורות עיתונאיים ועם גורמים ביטחוניים ולמעשה, יש לו כלים וניסיון שלא קיימים אצל התובעת, שהייתה מקור בפעם הראשונה בחייה. ניתן ללמוד על פערי הכוחות שבין התובעת לבלאו, באופן התנהלותם בחקירות השב"כ. בלאו הגיע לחקירה לאחר שנועץ עם עורך דין. לאורך חקירתו שאל שאלות מתנצחות. עמד על זכויותיו השונות ובכלל זה על זכותו לשמור מסמכים אותם הוא מחזיק ואף ניהל משא ומתן עם השב"כ".
"לא ייתכן שעיתונאים ייהנו מהתהילה בעוד המקורות שלהם משלמים את המחיר"
עו"ד אילן בומבך, בא כוחה של ענת קם, יחד עם עו״ד יריב רונן ממשרד אילן בומבך ושות', מסר כי "זהו פס"ד תקדימי המסדיר את האחריות של העיתון והעיתונאים כלפי המקורות שלהם. החלטת בית המשפט עשתה צדק עם התובעת והעבירה מסר חד משמעי שלא ייתכן שעיתונאים ייהנו מהתהילה בעוד המקורות שלהם משלמים את המחיר.
"בזמן שאורי בלאו בילה בלונדון והפר את ההסכמים שעשה עם שלטונות החוק, ענת קם בילתה במרתפי השב"כ. עיתון הארץ לא הזהיר אותה ולא צייד אותה בעורך דין. הצעירה שסמכה על העיתונאי המנוסה מצאה את עצמה מתמודדת עם האשמות חמורות וקשות.
"הארץ ובלאו ניצלו את ענת קם והשליכו אותה כשהיא פצועה ומדממת לצידי הדרך. הם גילו את המסמכים עצמם וכך הגיעו בנקל למקור. אני שמח שבית המשפט קבע שיש אחריות ומאמין כי בשלב השני בו יידרש בית המשפט להיקף הפיצויים הוא ישקלל באופן הראוי את הניסיון של הארץ ובלאו להתנער מאחריות תוך פגיעה אנושה בענת קם".
13 השנים האחרונות של ענת קם
הפרשה המכונה "פרשת ענת קם" מלווה את קם עצמה ב-13 השנים האחרונות, מאז היותה חיילת ועד היותה עבריינית מורשעת ואסירה לשעבר בגין עבירות ביטחון חמורות. ראשיתה של הפרשה בשנת 2005, אז התגייסה קם לצה"ל ושירתה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, מאוגוסט 2005 ועד יוני 2007. במסגרת תפקידה נחשפה קם למצגות ולמסמכים מסווגים רבים, ברמות סיווג שונות, שמקורם באגפי המטכ"ל השונים, בלשכת הרמטכ"ל ובאוגדות השונות שבפיקוד. קם שמרה את המסמכים והמצגות בתיקיה מיוחדת ובסמוך לשחרורה מצה"ל העתיקה אותם לשני תקליטורים - האחד למסמכים והאחר למצגות. קם העתיקה את תוכן התקליטורים למחשב האישי בביתה, מבלי שהייתה מוסמכת לכך וללא רשות.
כשנה לאחר שחרורה מצה"ל, בקיץ 2008, התכוונה למסור עותקים מהמסמכים לעיתונאי יוסי יהושוע, אך מסיבות טכניות לא יצאה המסירה לפועל. בחודש ספטמבר 2008 פגשה קם את בלאו ומסרה לו דיסק נשלף ובו המסמכים המסווגים שהיו בידיה. החל מחודש נובמבר 2008 פרסם בלאו ב"הארץ" חמש כתבות בהן עשה שימוש במידע שבמסמכים. בחלק מהכתבות שולבו בגוף הכתבה צילומי מסמכים שהעבירה קם. הכתבות אושרו לפרסום על-ידי הצנזורה: ביום 7.11.2008 פורסמה כתבה שכותרתה "צה"ל ביקש מהשב"כ לאסוף מודיעין על פעילי שמאל". בכתבה זו מוזכר מסמך, שכותרתו "דרכי פעולה בפעילי שמאל באזור יהודה ושומרון"; ביום 26.11.2008 פורסמה כתבה מקדימה לכתבה שכותרתה "מכירת חיסול". הכתבה שילבה צילום של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, ואיזכור שהוא כינס בלשכתו שני דיונים בנוגע למבצע "שני מגדלים"; ביום 27.11.2008 פורסמה כתבה מקדימה נוספת לכתבה שכותרתה "מכירת חיסול". הכתבה שילבה צילום של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, ואיזכור העובדה שהוא כינס בלשכתו שני דיונים בנוגע למבצע "שני מגדלים"; ביום 28.11.2008 פורסמה כתבה שכותרתה "מכירת חיסול". בכתבה זו נאמר בכותרת המשנה שלידי "הארץ" הגיעו "מסמכים סודיים", שחושפים פעולות שונות, לכאורה בלתי חוקיות, של צה"ל. במסגרת הכתבה שולבו שני צילומי מסמכים שסווגו "סודי ביותר": האחד של רס"ן ממפקדת פיקוד המרכז, המתייחס לדיון שהיה בלשכתו של אלוף פיקוד המרכז. השני, מסמך סיכום הרמטכ"ל למבצע "שני מגדלים". הכתבה כללה ראיון עם האלוף יאיר נווה וכן מפורט בה, דיון שנערך בלשכת אלוף פיקוד המרכז "שיוחד למבצע המתוכנן של יחידת מגלן באזור שכם בחודש" דצמבר 2006; ביום 18.3.2009 פורסמה כתבה שכותרתה "מסמכים פנימיים בצה"ל: איתור גלעד שליט לא קיבל עדיפות עליונה". הכתבה שילבה צילום של מסמך סיכום פגישת עבודה באגף המבצעים בשנת 2006.
החקירות
ביום 3.8.2009 זומן בלאו לפגישה רשמית במתקני השב"כ בעקבות החזקתו "במסמכים אשר שימשו אותו לפרסומים שונים". ביום 15.12.2009 נחקרה קם במתקני השב"כ בחשד להדלפה והעברת מסמכים מסווגים לבלאו. ביום 12.4.2010 חתמה קם על תצהיר לפיו היא מוותרת על החיסיון המוקנה לה כ"מקור עיתונאי" של בלאו ומבקשת מבלאו להשיב לרשויות המדינה את כל המסמכים שקיבל ממנה.
בהמשך הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) ומסירת ידיעה סודית ונגזר עליה עונש המאסר. תביעה שהגישה בעקבות האירועים טענה קם, כי במסגרת ההליך הפלילי בעניינה הועברו לעיונה אסמכתאות שונות המתארות את מרבית רצף האירועים החל ממועד פרסום הכתבות הראשונות ועד ליום בו נעצרה לראשונה. כל אלה לא היו ידועים לה בזמן אמת. על רקע המידע שהתקבל התגבשה אצלה ההבנה, שבלאו והארץ הפרו את חובותיהם כלפיה והביאו לחשיפתה כמקור, שהדליף את המסמכים לבלאו. על הרקע זה הוגשה התובענה.