נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין / צילום: תמר מצפי
ריבלין עבר על פני ארונו של עוז באולם צוותא בתל-אביב. לאחר מכן, תוך שהוא מדבר בדמעות אמר הנשיא: "דווקא בגלל שהכתיבה שלך הייתה אנושית ואוניברסאלית לא פחות משהייתה אישית וקרובה, הצלחת לספר את הסיפור שלנו הרחק הרחק מעבר לישראל הקטנה שלנו, עיניך הרואות טוב תמיד הביטו על העולם ברכות ובחדות גם יחד, בפיכחון, בסקרנות ובחולמנות. אבל טביעת האצבע הכי ייחודית שלך בכל מה שכתבת, בכל מה שאמרת הייתה היכולת שלך להתבונן על הדברים עמוק עמוק מבפנים, אבל גם תמיד קצת מבחוץ".
במהלך הטקס המוזיקאי עידן רייכל ביצע את שירו "עלה נישא ברוח" שהיה אהוב על עמוס עוז. בטקס בצוותא השתתפה גם שרת התרבות מירי רגב, וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.
נכדיו של עוז, דין ונדב, אמרו שהם מתקשים להאמין שהסב נעדר. "אנחנו יושבים בסלון ושומעים את קולך. עבורנו סבא לא היה סופר אלא בוקר או בולס שקמים. סבא היה קם מוקדם בבוקר, שותה קפה, מוודא שאין תמונה עקומה, יוצא להליכה וחוזר לשגרת פקיד. בורא עולמות…. לפני שנתיים קראו לך שתול ואת המילה בוגד כבר הפכת לשלך. סבא, למה אני מטמא את המעמד הקדוש הזה במילים האלה? בחוץ מתחוללת מלחמה אחרת. החושך מגיע גם מביבי השופכין של הרשתות וגם מדמויות מעונבות בחלונות הגבוהים של החברה... סבא יקר ועדין וחכם ואהוב, מורשתך, המאבק בקנאות הוא מורשתך ואני כמו הרבה אחרים אשא אותה עמי".
בדבריו, פנה ריבלין אל רעייתו של עוז, נילי, ואל ילדיו פניה, גליה ודניאל ואמר "אין נחמה לכאב הלב שלכם היום, אני מקווה שאתם מרגישים כמה לבבות שבורים פועמים איתכם. אוהבים אתכם, מבטיחים לזכור אותו".
הנשיא אמר: "עמוס אהובנו, עמוס היקר. כבר שתי יממות עברו ואני עדיין לא יודע איך לבחור את המילים. על מי לדבר, על עמוס שלי, או על עמוס שלנו. על עמוס החבר לספסל הלימודים בגימנסיה, עמוס השכן מבן מימון 28 - הילד שלא שיחק כדורגל, אבל ישב איתי פעם כשחליתי בשפעת ובמשך שלוש שעות הסביר לי את ההבדל בין ציונות פוליטית לציונות מיסטית. אתם יכולים רק לדמיין עם איזה כאב ראש חזרתי למיטה".
"אני חושב עמוס שאף פעם לא סיפרתי לך את הסיפור הזה, אבל עכשיו זה ודאי הזמן. יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את "סיפור על אהבה וחושך". אסור לי לומר את זה, אבל קראתי את זה "כאילו זה ניתן מסיני", הייתי שקוע בכל שורה ושורה. והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד ואומר לי: "אתה קורא את דוסטוייבסקי של העם היהודי". דוסטוייבסקי של העם היהודי. תפסתי את יוסי והושבתי אותו לידי, והקראתי לו אט אט ובסבלנות את הקטע הבא: "אחת לכמה שבועות, הייתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באספות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים. סבא היה מתנאה לכבוד העצרת באדיסון, בחליפתו השחורה המהודרת ובעניבת סאטן בצבע תכלת... ואני," כך כתבת עמוס, "חגיגי ומסורק היטב, בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות, הייתי צועד עם סבי ישר אל השורה השנייה או השלישית באולם. האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים, ובהם אבותיהם של רבים מבני כיתתי מבית הספר תחכמוני." "אתה מבין," אמרתי ליוסי, "אני לא קורא את דוסטוייבסקי, אני קורא את עצמי." זה אני שם באותיות הקטנות, אני נמצא שם בספר. כשעמוס כותב על אהבה וחושך הוא כותב עליי." כי גם אני עמוס, כמו כל אחד ואחת מהקוראים שלך, הרגשתי לא רק שאתה כותב אליי, אלא שאתה ממש כותב עליי. אבל יוסי שריד זיכרונו לברכה תיקן אותי: "הוא כותב 'עלינו' רובי, הוא כותב על כולנו." מי מאיתנו צדק? כנראה ששנינו. ודווקא בגלל שהכתיבה שלך הייתה אנושית ואוניברסאלית לא פחות משהייתה אישית וקרובה, הצלחת לספר את הסיפור שלנו הרחק הרחק מעבר לישראל הקטנה שלנו".
ריבלין סיפר כיצד לפני שנתיים עוז התארח בחוג התנ"ך בבית הנשיא. "המילים שאמרת אז עדיין חורכות את בשרי. וכך אמרת עמוס ואני מצטט: "הצצתי ב'טוקבקים' שנוסדו בירושלים לפני 2600 שנה, אלו נגד ירמיהו הנביא והרגשתי בבית. השאלה מיהו בוגד, מהו בוגד - מעסיקה אותי מאז ימי ילדותי. הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד, וישנה שמועה שאיני היחיד בחדר. הראשונה בחיי הייתה כשהייתי בן 8, הפעם האחרונה, כך אני מקווה - לא אירעה עדיין." ואז עמוס הוספת והקראת רשימה ארוכה של בוגדים: לינקולן וצ'רצ'יל, תומאס מאן ושארל דה-גול, הרצל ודוד בן-גוריון, בגין וסאדאת, רבין וביאליק. בזכות האומץ הזה, ובזכות המבט הכי פנימי והכי חיצוני גם יחד, היית עמוס עבורי ועבור רבים כל כך מדליק פנסי הרחוב של מציאות חיינו כאן".