רה"מ בנימין נתניהו והיועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: רויטרס
זו הייתה שנת ההתפרעות של כמה פוליטיקאים חסרי מעצורים, שבקשו לעשות שבת לעצמם, למנות אישית ובלי שום בדיקת נאותות את מקורביהם ועושי דברם, ולהתנפל בפראות על כל מי שלא סר למרותם וסתם מבקש לעשות את תפקידו נאמנה. דוגמה לכך היא המהירות שבה הפך מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, מינוי אישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואיש הציונות הדתית, לכמעט בוגד - משום שלא בלם את החקירות נגד ראש הממשלה, כפי שזה ציפה ממנו.
יש סימנים לכך שהבא אחריו יהיה היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. "ישראל היום" דיווח בעמודו הראשון על איום של נתניהו, כי אם היועמ"ש יעז לפרסם את החלטתו בתיקיו לפני הבחירות, הוא "יותקף ללא רחמים". נתניהו הכחיש בדיעבד, והעיתון הוציא מהדורה נוספת שבה עומעם המקור והוחלף ב"בליכוד מאיימים". המלאכה, בכל מקרה, נעשתה.
המפכ"ל אלשיך סבר לתומו כי חובותיו הממלכתיות, המוסריות והמקצועיות קודמות להכרת-התודה שהוא אמור לחוש כלפי מי שמינה אותו. האתוס הזה של אלשיך - ואני מאמינה שגם מנדלבליט, מיושן שכמותו, אוחז בו - הולך ומתברר כפשע חמור כשלעצמו.
השילוב המסוכן בין האמונה המשובשת ש"נאמנות" של נושאי משרה בכירים צריכה להיות נאמנות אישית לפוליטיקאי - יחד עם מבחני פטריוטיות מטורללים - הביא לטירוף מערכות, שבו כל מי שאינו עבד נרצע של גחמות השלטון וכל מי שמאמין בפשטות שיש חוק במדינת ישראל והכל שווים בפניו - היה לבוגד המסכן את שלום המלכות. גם כשהוא מגיע מהימין המובהק. ראו אלשיך, ראו הנשיא רובי רבלין, וראו מנדלבליט - שעבורו מכינים ברגעים אלה ממש את הזפת ואת הנוצות.
זה קורה בכל הדרגים. הרפש שהוטל בוועדת גולדברג שסירבה להיות חותמת גומי והצילה את הציבור ממפכ"ל שאינו מתאים, משפט השדה שנעשה למשנה ליועמ"ש דינה זילבר, חוק היועמ"שים המבקש להפוך גם אותם למקורבים שיכשירו כל שרץ, הניסיונות ליטול ממבקר המדינה סמכויות, הערעור הבלתי פוסק על מעמדו של בית המשפט העליון.
כל אלה הם כתובת אש שמסמנת לנו את האתגר העיקרי של 2019: להגן על שומרי הסף ועל נושאי התפקידים הממלכתיים הבכירים מפני המתקפות עליהם, לחזק אותם ולעשות כל שביכולתנו, בכל צומת וצומת, כדי שגחמות, אינטרסים וחקירות פליליות לא יכתיבו את עצם מינויים. הבחירות באפריל, שיהיו חסרות מעצורים ומוקצנות, עלולות להציב במוקד תזה אנרכיסטית מסוכנת של ריסוק מוסדות שלטון החוק והכפפתם לאינטרסים פוליטיים, וזאת מלחמה.
שופטים, מפכ"ל, רמטכ"ל, מבקר המדינה, פרקליט המדינה, נגיד, חשכ"ל, מנהל רשות המסים, יועצים משפטיים, מבקרי פנים, מהנדסי ערים - לא סתם מכונים "שומרי סף". אלה ורבים אחרים יושבים על פי הבאר שאנחנו שותים ממנה, ותפקידם לדאוג שלא ייכנסו אליה זיהומים של שחיתות והפקרות.
יש גם סכלות, גם זדון וגם ממד עברייני בהצגתם כמי שמתעקשים "להחליט במקום הפוליטיקאים שנבחרו על-ידי העם", או אפילו כמי שרודפים "באובססיביות" כמה פוליטיקאים אומללים ובראשם ראש הממשלה. שומרי הסף האלה הם מאדני הבסיס ההכרחיים של המדינה, לא פחות ממי שנבחרו בקלפי, ובלעדיהם לא תיתכן דמוקרטיה. אנחנו זקוקים להם חזקים, ישרי-דרך ואמיצים.
אנחנו, הפוליטיקאים, נבחרנו בידי הציבור. אבל זה לא הופך אותנו לחסינים מפני החוק ומפני נציגיו. ההפך: המגבלות החלות על אזרחים מהשורה - חלות עלינו אפילו ביתר שאת.
פרק ניכר מהשירות הצבאי של הבן שלי היה בבסיס אי-שם בצפון, באותה זירה, עם הבן של בוז'י הרצוג. בעיצומם של פריימריז קשים, שבסופם ניצח אותי הרצוג ונבחר במקומי לראשות העבודה, שאלתי אותו אם הקרב הפוליטי הזה לא מעכיר את האווירה ביניהם. "מה פתאום אמא", הוא אמר, "מה אנחנו, משטר מלוכני שהבן של המנצח, או המפסיד, מנסה להרוג את הבן של השני? זו דמוקרטיה". בסיסי.
על הדמוקרטיה הזאת, שאינה מובנת מאליה, חייבים לשמור. כי כשאדני הדמוקרטיה מתנפצים, כבר אין ערך אפילו למחלוקות, או ליריבויות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלגיטימיות. ממילא השליטים מחליטים בעצמם, לפי גחמותיהם, בוזזים את עמם, נפטרים ממי שחולק על דרכם - ואיש אינו מדבר.
הכותבת היא יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה, חברת כנסת מטעם המחנה הציוני.