יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני / צילום: איל יצהר
חוק הגמ"חים שיעלה הערב (ג') לאישור סופי במליאת הכנסת הוא נקודת ציון היסטורית. לראשונה ייכנס ענף פעילות כלכלית, שפעל מאות שנים ולא השתנה מאז ימי השטאטל, תחת כנפי החוק הישראלי. עד לפני 70 או אפילו 50 שנה היו רואים בחקיקת חוק הגמ"חים הישג למדינה ולמפעל הציוני במאבק הפנים יהודי וגם היום אי-אפשר להתעלם מכך ששחקן מרכזי בתעשיית בנקאות הצללים והכלכלה האפורה בישראל מחיל על עצמו - לפחות באמירה - חובות של מניעת הלבנת הון ופיקוח של רגולטור ממשלתי.
אבל מדינת ישראל נמצאת כבר במילניום אחר והמגזר הפיננסי שלה מתנהל בהתאם לכללי רגולציה בינלאומיים קפדניים. בהשוואה לבנקים דרישות הפיקוח שהוחלו על הגמ"חים הם בדיחה ולעג לרש.
היועץ המשפטי לשעבר במשרד האוצר יואל בריס והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה מאיר לוין היו מוכנים ללכת רחוק כדי להגיע להסכמות עם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני ועם הלובי של הגמ"חים שעמד מאחוריו. מבחינתם חוק הגמ"חים היה מכשול שצריך להסיר אותו כדי לאפשר את חקיקת תקנות ה-CRS וכללי הפטק"א שבלעדיהם ישראל הסתכנה בהכנסה לרשימות שחורות ובעימות עם ארה"ב.
כל הצדדים קיבלו בהשלמה את העובדה שיו"ר ועדת הכספים, שהתנה את אישור ה-CRS בהשלמת חקיקת חוק הגמ"חים, פעל בשם האינטרס הפוליטי הצר ובניגוד לאינטרס הממלכתי. ח"כ גפני רצה לחייב את המדינה והבנקים להגן על הגמ"חים ולספק להם הכשר חוקי כלפי העולם כולו, מבלי לאפשר להם לחטט בקרביים ולפקח באמת על התנהלותם של המוסדות החרדיים.
במחשבה שנייה לא באמת ברור מי כאן כבש את מי - שלטון החוק והרגולציה את הגמ"חים או תרבות הצעטאלאך ולחיצות היד של הגמ"חים את שלטון החוק. וכן, בכל פעם שמזכירים אותם צריכים לציין גם את התפקיד החברתי החשוב שהגמ"חים ממלאים במתן הלוואות ללא ריבית לאלפי משפחות נזקקות. ההיבט הערכי וההיבט הבעייתי חיים יחדיו ואינם סותרים.
הסיבה העיקרית לעיכוב בחקיקה הייתה שאף גוף רגולציה לא הסכים לקחת אחריות על הנעשה בגמ"חים - ובמאבק הזה לא היו סנטימנטים. בנק ישראל היה הראשון להתנער מאחריות למוסדות האלה, אף שרבים מהם מתנהלים כבנקים לכל דבר, מחזיקים פיקדונות ונותנים אשראי. תפוח האדמה הלוהט הועבר למשרד המשפטים שהדף אותו בשתי ידיים הרחק עד למגרשה של רשות שוק ההון.
העובדה שהממונה החדש על הרשות משה ברקת עדיין חדש בתפקיד נוצלה עד תום להבקעה. ברקת בתמימות והתלהבות של של רגולטורים טריים סבר שיצליח לצאת מהאירוע בנזק קל אם יתעקש על רשימה בת שבע דרישות מינימליות כתנאי להסכמה לפקח על הגמ"חים. כפי שקורה לא פעם באירועים כאלה השחקנים האחרים דאגו לכך שברקת יוכל לסמן 'וי' על הדרישות שלו - גם חובות דיווח, גם ממשל תאגידי, גם עיצומים כספיים וגם היתרי שליטה. אבל בפועל הם דאגו לרוקן את הסמכויות האלה מתוכן ולקצץ למינימום את שיניהן לפני שיעבירו אותם לידי המפקח הטרי, כפי שאפשר לראות בקלות מהשוואת הדרישות המקוריות של ברקת ומה שסוכם בפועל.
בשורה התחתונה השאלה הגדולה היא מה יהיה הלאה. אם חוק הגמ"חים הוא רק צעד ראשון בהעמקת הרגולציה על המוסדות האלה - הוא ייזכר כמהלך חשוב ואולי אפילו היסטורי. אם בכך יסתיים הסיפור אז אולי כבר היה עדיף ללכת בלי ולהרגיש בלי.