מתוך "מסע בין חלמונים" / צילום: שמחה ברבירו
"קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי הממונה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל. "מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema - שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים.
על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין - בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד אחד של הבמה הדיג'יי ניווט עם להטוטיו הצליליים את השחקנים האנושיים, שבצד השני של הבמה (בהצגה שנכחנו בה היו נעם רובינשטיין ואיילת גולן מלאי החן, ולפעמים משחקים בה סהר היוצר לצד מיכל ואעקנין). הם הפעילו את השחקנים הראשיים, בובות זעירות של רובוט ובצלצלה ירוקה, צילמו את ההתרחשות, והקרינו אותה על המסך שמול הצופים. וכך, לא רק השחקנים והבובות מופעלים, אלא גם הצופים. העיניים נעות תמידית בשתי זירות - המסך, שם מוקרן הסרט "מסע בין חלמונים", וגם בוחנות את צד שמאל של הבמה - שם מופעלות הבובות ומצולמות.
איך זה ייתכן? הרי התיאטרון והקולנוע מתקיימים בזכות ההתמסרות לאשליה ומושתתים על ההסכמה של הצופים להיכנע לדמיון ולהאמין לו. להיכנס לארץ הפלאות. וההצגה הזו מבוססת על ההיפוך של הקונבנציה. כאן רואים את התפרים ואת ההלחמות ולומדים איך נוצרת ההתרחשות. אין לקהל דרך להימלט מההכרה בכך שזוהי בדיה (בסוף ההצגה גם יוזמנו הצופים הצעירים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב, ואפילו לגעת). אבל - והנה הקסם - באופן מסתורי, דווקא מתוך ההבנה הזו הפיקציה מתקבעת כאמיתית. הכנות, השקיפות והשיתוף של יוצרי ההצגה כובשים את אמון הצופים.
ועוד איך כובשים. א' בת השש התמסרה, צחקה מאוד, הסתקרנה והזיזה את מבטיה מזירה לזירה במיומנות מפתיעה בטבעיותה והתרגשה מהעלילה הסוחפת, בשפה מינימליסטית וג'יברישית, שהמשיכה להישמע בביתנו גם בימים שאחרי ההצגה. הרבה בזכות הגיבורים הלא שגרתיים והיכולת שלהם לגרום לנו להביט אחרת על הסובב אותנו. כי פתאום, במבט מקרוב, ראשי שום באמת נראים כמו "יצורים", וחצילים נחווים כמשתייכים לתרבות זרה, שלא לדבר על הג'ינג'ר. וכך נוצרת לאורך ההצגה הזרה. המוכר הופך לזר - וזוהי הלוא מהות האמנות, להחזיר אותנו למבט הראשון שלנו בעולם. להיות ילדים המומים מהפלא.
ב"מסע בין חלמונים" הפלא נוצר בתשומת לב קפדנית אל כל הפרטים, גם הזערוריים שבהם, כולל עלילת המשנה שמפרגנת לגיבורי המשנה, שגם הם מעוררי הזדהות, שפע המצאות יצירתיות (נדנדות עשויות בננות, למשל) והמחשה של רעיונות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כמו האופן שבו חשדנות כלפי זר מתפצלת לפחד, רתיעה ושנאה. מכאן זה רק אמור להתדרדר, אלא אם כן, כמו בהצגה, גוברות הסקרנות, החמלה, ולפעמים גם הסכנה, שמקרבת בין זרים ומכריחה אותם לפעול ביחד. התוצאה היא קרבה, ידידות, ואפילו אהבה זוגית, עם חשק עז לחזות גם במחזות "למבוגרים" של צבי סהר.
מסע בין חלמונים? בעצם מסע בין חלומות - של היוצר, של השחקנים ושל הקהל. חלומות בהתהוות שמתגשמים ומתערבבים. וכשהכול מסתיים, מוקרנים על המסך גם ה"פספוסים". רק דבר אחד לא מתפספס - ההבנה שמדובר בשלמות.
"מסע בין חלמונים", אנסמבל עיתים, תיאטרון הקאמרי