עטיפת האלבום
"משתלבים בנוף" הוא כבר האלבום השביעי של אלון עדר, והרביעי שנוצר עם הלהקה שלו - שותפים מלאים להפקה ולעיבודים, ששרים ביחד איתו, ולפעמים מובילים סולו שירים יפים שכתבו. ספי ציזלינג בחצוצרה (וגם בפלוגלהורן וכלי הקשה), אבנר קלמר בכינור (וגם בוויולה, ובשלל פסנתרים, כולל וורליצר, פנדר רודס ומקלדות), רן דרום בגיטרות (חשמלית, אקוסטית וקלאסית, וגם במקלדות), נדב הולנדר בבס (וגם הוא בגיטרות בפסנתרים) ויונתן רוזן בתופים (וגם בכלי הקשה ומקלדות).
כל הפירוט הארכני הזה, שכולל כמובן גם את עדר עצמו בשלל כלים - נועד להמחיש את המוזיקה - עשירה וססגונית, לפרקים מרהיבה ממש, שמתדלקת שירים הימנוניים. למשל, השיר הפותח, "הורידו את המסך", המושתת על המתח שבין ה"אנחנו" של הדור הצעיר שמייצגת הלהקה ("אנחנו דור כזה, שלמד להסתדר, שהכריחו לוותר... שהכריחו לשקר") לבין ה"אני" הפרטי המנסה להתבדל.
התוצאה היא כאב של התנגשות מוחצת, והוא מתבטא בעיקר בזוגיות. אבל לפני שפצעים מפורטים למרכיביהם, נוצץ באלבום גם הלהיט האופטימי התורן. באלבום הקודם היה זה "שיר לאמא", והפעם "אישה שלי". השמחה שהוא מביע ממשיכה להדהד ולנחם במהלך האלבום, שהוא שאפתני, וגם מממש את שאיפותיו - לתעד מושלמות פגומה שנלחמים עליה. השירים מציבים מראה אמיצה שדרכה נשקפת לפעמים התפוגגות במהלך זוגיות. העומק שבתיאור הוא תוצאה של בור שנחפר בסכינים ולפעמים גם בשיניים.
הקוד של האלבום מנוסח במילים שכתב חנוך לוין בשיר "מלאכת החיים", שעדר הלחין עם רונה קינן והם שרים אותו בדואט: "לא היה בנו להט. בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים... ומפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק". ובסופו של דבר, החיבוק הזה מנצח באלבום גם את המפוארים שבסיוטים.