פרופ' יהודה חדד / צילום איל יצהר
אני: איש חינוך, סקרן, רגיש לסביבה ומאוד אמביציוזי, רוצה להשפיע על החברה.
משפחה: שני הצדדים מגאבס בתוניס. סבא מהצד של אמא היה סוחר טקסטיל גדול, הצד השני היו סוחרי סדקית קטנים. אמא ואבא נפגשו בשידוך, כשאבא עבד בחנות של סבא, שניהם היו מאוד ציוניים. עם קום המדינה התחילו לרדוף את היהודים בתוניס והמצב הלך והתדרדר עד שב-1962 הצליחו לצאת משם לארץ. הסבא שהיה סוחר הצליח להבריח כסף עם דילרים לצרפת מוקדם מספיק, אבל כשהגיעו למחנה המעבר שם, בדרך לישראל, הצליח לקבל רק חלק ממנו.
כנרת: אשתי, הייתה מנהלת בתי ספר ויצאה לגמלאות. הכרנו במסיבה בבאר שבע. ליוויתי אותה הביתה וגיליתי שהיא גרה מאה מטר ממני, ומאז אנחנו יחד. יש לנו ארבעה ילדים ושבעה נכדים ואנחנו גרים בלהבים. כל הילדים שלי אקדמאים.
ילדות: עלינו לארץ כשהייתי בן שמונה. אני זוכר את השכונה בגאבס ואת מחנה המעבר שבו גרנו חודש באוהלים, כי אמרו לנו שאנחנו צריכים לחכות שהדירות בארץ יהיו מוכנות. בסוף לא היו דירות, אלא מעברה. העלו אותנו למשאית בחיפה, קרוב משפחה ליווה אותנו, והטראומה שלי הייתה שכשהגענו לבאר שבע ואמרו לנו לרדת, והדוד צעק: 'אל תרדו, הבטיחו לכם דירות ולא מעברה'. אבל שוטר איים לעצור אותו אז אבא נבהל ואמר לנו לרדת.
משבר ההגירה: המשבר היה נוראי. ההורים חיו טוב בתוניס ופתאום ארץ חדשה, בלי כסף, וצפיפות נוראית עם 11 ילדים וסבא וסבתא בפחון. אחרי תקופה העבירו את כולנו לדירה של 56 מ"ר בבאר שבע. לא היה שפע, אבל לא הרגשנו מסכנים והדבר הכי חשוב להורים היה שנלמד. הייתי תלמיד טוב ובגיל 13 עזבתי את הבית לפנימיה במקווה ישראל. אמא ליוותה אותי לשם, וכשעזבה פרצתי בבכי בלתי נשלט, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות שלי.
פציעה: שירתתי בחרמ"ש ובאחד הקרבות ביום כיפור הנגמ"ש שלנו נשרף אחרי שספג פגיעה ישירה. נפצעתי קשה ומצאתי את עצמי בלילה בלי נשק כשסביבי גופות ופצועים. התחלתי לזחול ונתקלתי בחבר פצוע. החבאתי אותו מאחורי מסתור, ויצאתי לחפש את הכוחות שלנו. היו לי כוויות בכל הגוף, ונפגעתי גם בחזה וברגל. אהוד ברק, שפיקד על הכוח, מצא אותי, העלה אותי על הג'יפ, חזרנו לקחת את החייל שהחבאתי, והתמוטטתי. אושפזתי לחודש בבי"ח והייתי עוד חודשיים בשיקום.
לימודים: רציתי ללמוד הנדסה בטכניון, אבל לא הייתי מספיק בריא כדי לגור רחוק מהבית, אז חיפשתי משהו בבן גוריון. אחי הגדול המליץ לי על חוג חדש - הנדסת חומרים וגם הנדסת מכונות. סיימתי שלושה תארים. הצבא מימן לי את הלימודים, אבל עבדתי בכל מיני עבודות כדי לעזור בבית. טסתי לחצי שנה לארה"ב להשלים את הדוקטורט בפיתוח חומרים לתעופת החלל - מתכות שיוכלו לעבור מהאטמוספרה. כשחזרתי שבתי כחבר סגל.
SCE: ב-1994 הציעו לי להקים מכללה להנדסה בנגב. היה לי קושי לוותר על המחקר, אבל החזון החברתי, להביא לאקדמיה אנשים שלא למדו בגלל חסמים כלכליים - שכנע אותי. אחרי שנה פתחנו את המכללה עם 95 סטודנטים, בלי תשתיות ובלי משרדים. היום יש לנו מעל 5,000 סטודנטים ו-9,000 בוגרים. 70% מתוכם תושבי הדרום, וזו הגאווה הכי גדולה שלי.
סמי שמעון: הכרנו בשנת 2000, במפגש של קרן אייסף, שנותנת מלגות לסטודנטים מצפון אפריקה ואני בוגר שלה. הצעתי לו לקרוא למכללה על שמו של אדמונד ספרא והוא התלהב, אבל לא שמעתי ממנו כלום. כשראיתי שהעניין לא מתקדם הצעתי לקרוא את המכללה על שמו, ומאותו רגע הוא תמך בנו כלכלית והקפיץ אותנו משמעותית.
נאס"א: הייתי שותף לפרויקט עם נאס"א לפיתוח מטוס שיחצה את האטמוספרה וינחת על כדור הארץ. זה היה אמור לקצר את הטיסה מכאן לניו יורק לשעתיים בלבד. כלכלית זה לא הצדיק את עצמו, למרות שהיום וירג'ין עובדת על בניית מטוס דומה.
פנאי: יש לי מעט, בשבתות, ואז אוהב לקרוא מאמרים של "בעל התניא" ונמצא עם הילדים והנכדים שלי.
תפיסת עתיד: נשאר בתחום החינוך, לא בהכרח במכללה. עדיין לא חושב על הפנסיה כי יש לי יותר מדי לעשות.