דוח הפירוק של הפועל ת"א שהוגש השבוע לנשיא בית המשפט המחוזי בת"א, השופט איתן אורנשטיין, הוא דוח מהדהד במונחים של עולם הספורט. הסכומים בו מהדהדים (77.9 מיליון שקל). מספר תביעות החוב שייצר מועדון כדורגל אחד הוא מהדהד (105 תביעות חוב של נושים, 111 תביעות חוב של עובדים). הסיפור העסקי בו מהדהד - אנשים אמידים, עם רקורד בעסקים, מקושרים, חלקם עם רקע בפוליטיקה, שתוך חודשים קצרים מאוד הצליחו להביא מועדון כדורגל מפואר להתמוטטות סופית.
בתקופה הקרובה הדוח ימשיך להדהד ולהזין את התקשורת בפרסומים שונים - לפני שהמפרקים, עו"ד שאול קוטלר ורו"ח חן ברדיצ'ב, יתחילו את המרוץ ארוך השנים בסיומו, יצליחו לשלשל כמה שקלים לקופת הפירוק.
חמש הערות על דוח הפירוק שמסעיר את הספורט הישראלי:
1.
אם צריך לבחור רק שתי אמירות מרכזיות מהדוח הזה, שנשען על חקירה של 59 אנשים, הראשונה תהיה לקוחה מתוך העדות של מני ויצמן, "איש הצללים" של הפועל ת"א, התורם בסתר, המושך בחוטים.
ויצמן מתאר את התקופה הקצרה שבה חיים רמון לקח על עצמו את המועדון כבעלים (2012-2015). וכך מצוטט ויצמן במסגרת חקירת המפרקים: "חיים (רמון), ממאי-יוני כל הזמן הוא ניסה לקנות (את הקבוצה), ואלי טביב לא רצה למכור לו. זה לא אני שפניתי לחיים, חיים פנה אליי שאני אדבר עם אלי טביב כל הזמן. חיים היה בטירוף יחד עם מושיק (תאומים) וכולם. ותראו בטלוויזיה, במסיבת העיתונאים המפורסמת אחרי שקנו מטביב, כאילו זכו באוסקר. וחיים רמון אומר לי - 'אם אני רץ עכשיו לרשות ממשלה, 70 מנדטים (אני מקבל), אתה לא קולט איזו אהדה יש'".
ועוד ציטוט אחד שמעיד על האופן שבו נופלים בעלי הון ברשת כשהם מתפתים לגעת בקבוצת כדורגל, הפעם של אמיר כבירי, הבעלים האחרון של הפועל שתחתיו הלך המועדון לפירוק ב-2016. כך מספר כבירי בחקירתו על ההחלטה לקחת את הקבוצה למרות שהיה ברור שמצבה רע: "להגיד לך שלא הרגשתי בפנים כאב בטן ופרפרים? הרגשתי. אבל זה כמו בחור מאוהב שרואה בחורה ואומר שאין לו סיכוי בחיים להתחתן איתה, אבל הוא יעשה הכל כדי להיות איתה".
במלים אחרות: הכניסה לקבוצת כדורגל גורמת לעיוורון. ועם הכסף שמתרוצץ היום בכדורגל הישראלי, מהעיוורון ועד פשיטת רגל המרחק הוא אפסי. עונה וחצי-שתיים.
2.
הפועל היא לא הקבוצה הראשונה שאצלה המודל העסקי התערבב עם אהדה ללא גבולות של הבעלים לקבוצה. רק שהערבוב הזה מתקיים היום פחות ופחות בכדורגל האירופי. בעלי עסקים לא רוכשים את הקבוצות שהם אוהדים, אלא רואים בכך הזדמנות עסקית או אפשרות לקבל לגיטימציה לפעילות עסקית מחוץ למדינה.
הרגש יוצר כאוס ניהולי. האקסלים שנעשים תחת מחשבה מעמיקה בתחילת עונה, מתעדכנים עם הזעקה הראשונה של הקהל, עוד לפני הפסד הליגה הראשון. משם, עם פריצת האקסל הראשון, הדרך קצרה לעוד ועוד תיקונים, עוד ועוד רכש. עוד מחשבה כי אחרי השחקן הזה שיצורף הקבוצה תתייצב, תרוץ, תכבוש יותר. זה תמיד רק עוד דבר קטן אחרון ושאחריו הכל מתקתק. הבעלים רוצה לרצות. ככל שייענה לדרישות האוהדים כך יהיה יותר אהוד, אהוב וקשוב.
חיים רמון, האיש שיודע דבר ושניים מה שוות הבטחות, על פוליטיקה ועל ערבובים, איבד את כל הידע הזה כשהגיע לכדורגל. במשך השנים האחרונות הוא מגלגל את "סיפור ההפתעה". הוא מספר כיצד נותר לבד בצריח, כשחבריו, בעלי ההון שהבטיחו לתמוך, נעלמו. איך לא האמין שאותם אוהדים אמידים שהבטיחו לתמוך במועדון אם רק ייקח אותו מידיו של טביב - הם היו הראשונים להיעלם.
אחר כך הופתע רמון מהאלימות של האוהדים שהבריחה רוכשים פוטנציאליים. כאילו היה משוכנע שהכדורגל הישראלי מתנהל באולמות תיאטרון. וכך פנה המועדון מהר מאוד להתנהל כמו חנות מכולת קטנה. תרשום-לי-נתחשבן-אחר כך.
3.
לדוח הזה תהיה השלכה עתידית משמעותית לא רק על המעורבים בעניין אלא דווקא על כל מי שחושב לגעת בקבוצת כדורגל בישראל. רמון וכבירי נכנסו לבור אישי ופיננסי כבעלים. אם היו יכולים לגלגל לאחור את מסלול חייהם רק פעם אחת לנקודת זמן מסוימת, אין ספק שהיו בוחרים ברגע שבו הם יושבים עם עט ביד וחותמים על העברת הבעלות של הפועל ת"א לידיהם.
אבל הם לא שונים מבעלים אחרים שיצאו בשן ועין מהעיסוק הזה - לוני הרציקוביץ' במכבי ת"א. ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים. למיטש גולדהאר יש כיסים עמוקים ויש עדיין סבלנות להפסיד עשרות מיליונים במכבי ת"א בכל שנה. עדיין. גם מועדון מכבי חיפה, שם הבעלים יעקב שחר מביא בכל שנה מהבית עשרות מיליוני שקלים, נראה עכשיו עם הזעם של הקהל כמפעל חיים שמתרקם לתחמיץ. משה חוגג נראה על פניו כמי שנמצא יותר בנהיגה בעיניים עצומות לתוך צומת גאידמק-הרציקוביץ'-כבירי, מאשר לכיוון כביש שחר-גולדהאר.
להבדיל מהאחרים, לכבירי ורמון לא היה את ההון העצום הפרטי שיש לאחרים כדי לשרוד עונה או שתיים גרועות מבחינה כלכלית.
אלו לא רק בעלים. הדוח הזה הוא תמרור אזהרה לכל מי שרק נוגע ותורם לכדורגל מבחוץ, חושש מחשיפה, ועשוי למצוא עצמו בבוץ. איש הנדל"ן מני ויצמן, שהעדיף לערבב מרחוק ולא להיות רשום כבעלים, רק לשים כסף ובטוחות, בדיוק כדי להימנע ממצב בו האחריות והקהל ייפלו עליו - יושב עמוק בתוך הקלחת של המפרק. את כל החשיפה החיובית של "תורם בסתר" שהוא ניסה למנוע במשך שנים הוא קיבל עכשיו בריבית, בפרוטוקולים של בית משפט, בחקירות, בצד של מי שידו הייתה במעל.
4.
לתיק הזה תהיה משמעות אחת מרכזית על האופן שבו יתנהל הכדורגל הישראלי מהיום. לאנשי עסקים יהיה קשה מאוד לבוא ולהעמיד בטוחות וערבויות ולמשוך אותם על בסיס הפרופיל התקשורתי והציבורי שלהם והרושם שיותירו על הרגולטור, הרשות לבקרה תקציבית של ההתאחדות לכדורגל. חייהן של קבוצות כדורגל לא יעמדו עוד אל מול ביטחונות בדמות נכסים עם ערך אמורפי - כמו אוסף של ציורים או פסלים. הבקרה התקציבית הבאה תהיה, סביר מאוד להניח, קשה ונוקשה, שואלת שאלות. ביטחונות וערבויות למי שירצה להיות מעורב פיננסית בקבוצת כדורגל יהיו על בסיס של כסף נזיל חי. גירעון בתום עונה או אפילו בתום תקופות זמן קצרות יותר ייסגר במימוש אגרסיבי של ערבות.
החמרת הפיקוח הרגולטורי סביר שתרחיק עוד כמה אנשים מהכדורגל הישראלי. את אלו שחושבים להיכנס וגם את אלו שכבר נמצאים בסיפור.
5.
אם שמים את כל סיפורי המעשיות של כבירי, רמון, טביב, מני ויצמן, הרי שבעיני רבים הבקרה התקציבית היא זו שהאחריות לגביה נראית - לכאורה - כאינה שנויה במחלוקת בדוח הפירוק.
להבדיל מאנשי העסקים הפרטיים היא אמנם מוגנת באמצעות הביטוח המקצועי של חברת מגדל. אבל משאלת האחריות הציבורית היא תתקשה להתחמק בבית המשפט. כמו בפשיטות הרגל הגדולות של הלווים הגדולים במשק - שוב יישאל מה היה חלקו של הרגולטור. מדוע נתן הרגולטור לערבים למשוך חזרה את הערבויות והבטוחות? למה נתן לחוב של המועדון לתפוח? מדוע לא מיהר לממש ערבויות שניתנו? מדוע נתן בניגוד לתפקידו המוצהר לקבוצה לפתוח את העונה עם חוב כספי, בידיעה שקיים סיכוי גדול שלאור ההתנהלות החוב בסוף העונה יהיה גדול יותר וידחק את הקבוצה עוד אל הבלתי נמנע?
גילוי מלא: ורד רמון ריבלין עורכת ליידי גלובס היא אשתו של חיים רמון
