ציפי לבני, אבי גבאי / צילום: איל יצהר, שלומי יוסף
תקציר מעללי השבוע. למי (מי לא?) שהספיק לשכוח.
יום ראשון. ערב קודם בישרו נפתלי בנט ואיילת שקד שהם עוזבים/נוטשים את מפלגתם הבית היהודי ומקימים מפלגה שלהם, "הימין החדש". שלושה ימים לפניהם רשמה אורלי לוי-אבקסיס את המפלגה החדשה שלה, "גשר". ארבעה ימים קודם רשם בני גנץ מפלגה משלו "חוסן לישראל". למה הוא שותק? כי למה לו לדבר? הרי כולם מדברים. מדברים יותר, עושים פחות.
יום שני. ברזיל. נתניהו מודיע: "גם אם אזומן לשימוע לא אתפטר". בדרכו המתוחכמת הוא לעולם לא משתמש במלים שמתקרבות למונח "כתב אישום".
יום שני. ירושלים. משה כחלון, הקינג של כולנו, פיטר את מספר 2 שלו, שר השיכון יואב גלנט, ימים אחדים אחרי שהמספרים האחרים שלו, רחל עזריה, אלי אללוף ומייקל אורן ברחו ממנו או התפוטרו על ידיו.
יום שלישי. אבי גבאי מעיף בשידור חי את ציפי לבני. "אכלתי ממנה חרא". בערב היא שלפה, כמו תמיד לפני בחירות, את הנשים ואת הפמיניזם: "הוא חיפש תמונת אישה מושפלת". מה קשור? לא קשור. 20 שנה אחרי שנכנסה לכנסת כ"נסיכת ימין" (בחירות 17.5.1999). מהליכוד עברה לקדימה - על הדרך הייתה שרה ב-6-7, אולי יותר, משרדים ממשלתיים - ומשם עברה ל"התנועה" ואחר כך למחנ"צ. התחבבה על זרים, הוכתרה שיאנית הכנסת בהמראות ונחיתות, ומאז אין יום ואין לילה בלעדיה. רדיו, עיתונים, טלוויזיה. "אני אוהבת ולוחמת עבור הביחד".
יום רביעי. "יום חג מרגש של בשורה גדולה לישראל. יום של תקווה", אמר משה יעלון כשרשם את עצמו בראש מפלגה חדשה, "תל"מ". תנועה לאומית ממלכתית.
רביעי, אחה"צ. "לא ימין, לא שמאל - פרנסה". רועי כהן, נשיא ארגון העצמאים, רושם את "מפלגת העצמאים". מה שיודעים להשיג ועדי חברת החשמל, נמלי הים, התעשייה האווירית (דוח מבקר המדינה מיום ב' השבוע חשף: הנהלה כנועה, שרים פחדנים, רגולטורים אילמים, ועד עובדים שמנצל כספי ציבור ומכופף את כולם) - יכולים גם חלקים מ-530,000 העצמאים על בני/בנות זוגם לעשות. פי כמה וכמה. הגיע הזמן.
יום חמישי. מדברים נכבדות על עוד רמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, שירשום עוד מפלגה. אבי גבאי התמלא עוז ועזוז, הודיע שימנה את איציק שמולי לשר הבריאות הבא, כי הרי הוא, גבאי, בטוח יהיה ראש הממשלה. הוא גם הציע לפרופ' רוני גמזו מקום בטוח ברשימה שלו. מה שמותר למונרכים כחלון, ליברמן ולפיד - לשים ברשימה את מי שבא להם ואיפה שבא להם - מותר גם לו.
פרומו לשישי. סופ"ש הסקרים: נתניהו והליכוד מובילים. בכולם (הליכודניק הוותיק, נאמן הטור, התקשר שמח: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והוסיף: "ברגע שהתשקורת והחברים שלה במשטרה ובפרקליטות יסגרו על כתב אישום, נגיע ל-40 מנדטים, לא תעשו עלינו עוד סיבוב").
1.1.2019. הכי חדש, הכי מציק. תחת הסיסמה היפה "נלחמים בהון השחור" נכנס לתוקף החוק החדש נגד שימוש במזומן. שוחרי שחור אמיתיים, עורכי דינם המובחרים ורואי החשבון המדופלמים שלהם כבר מזמן מצאו דרך לקפוץ מעל החורים שבחוק. אנשים רגילים יתכופפו עוד יותר תחת הרגולציה, הביורוקרטיה והפרוצדורה שהממשלה מספרת שהיא נלחמת בה.
"קבינט הדיור אישר". כך נפתחה ההודעה לעיתונות, האחרונה מהאוצר לשנת 2018. וכך המשיכה "עוד צעד לזירוז הוצאת היתרי בנייה, להביא לקיצור הליכי היתר הבנייה לשחרור מהיר לשוק של אלפי יחידות דיור". בקיצור, משה כחלון, שסובל מקבינט דיור מנומנם, מקים עוד צוות "לקידום תיקוני חקיקה לייעול". זה לא בדיוק מה שאמר כשדרש אז, באותם ימים מלאי תקווה ואופטימיות, לקבל אליו את "ארגז הכלים" הפנומנלי כתנאי להסכמתו להיות שר האוצר. הוא מונה ב-14.5.15. מאז...
השבוע לפני.
■ 28.12.1948. זה זמן מורגש גל התייקרויות גדול שעובר על המשק הישראלי, בעיקר בתחום מוצרי היסוד. המחלקה הממשלתית לסטטיסטיקה פרסמה התראה: "האינדקס עשוי לעלות החודש בעוד 8 נקודות". שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין התבטא בפסימיות ואמר: "על משרד האוצר להפשיל שרוולים ולשנס מותניים כדי להוריד באופן ממשי את מחירי הפרודוקטים. העלייה החודשית במדדים מסמנת כיוון שלילי אליו צועדת כלכלת ישראל במהירות רבה" (מתוך נוסטלגיה און ליין). אינדקס זה מדד. פרודוקטים זה מוצרים, אבל חוץ מזה הכול אותו דבר.
■ 1.1.1986. השקל הישן יוצא - שקל חדש, ₪, נכנס. כמה שנים קודם, 22.2.1980, חגגו כאן פרידה מהלירה הארצישראלית, שהפכה לשקל ישן. בדרך חתכו לא מעט אפסים.