חלל / צילום: Shutterstock
בליל 29 באוגוסט 2018, בשעה ששישה אסטרונאוטים נמו את שנתם, איתר צוות הבקרה המשולב במוסקבה וביוסטון דליפת אוויר מהחללית. חור בחללית הוא אחד הסיוטים הגדולים של אסטרונאוט, אבל הפעם החור הזעיר, בגודל 2 מ"מ, תוקן מיד, ואנשי הצוות חזרו בשלום לכדור הארץ ב-20 בדצמבר. אלא שאז התברר שאותו חור לא נוצר במקרה והיה מעשה ידי אדם. הוא לא נקדח בתחנת החלל עצמה, אלא הופיע ברכב החלל הרוסי שעגן על גבי התחנה. יש החושדים שהוא נקדח, בטעות או בכוונה, עוד לפני שרכב החלל עזב את רוסיה. יש המעלים אפשרות מצמררת יותר: אחד מאנשי הצוות אחראי לו.
"כולנו בני אדם ולפעמים מישהו רוצה הביתה, אבל זו דרך פעולה ממש נפשעת", אמר בעקבות התגלית מקסים סוראייב, פוליטיקאי רוסי בכיר וקוסמונאוט לשעבר. אם אמנם אסטרונאוט קדח את החור, מה יעלה בגורלו? האם נכון להחיל חוקים שתקפים בכדור הארץ גם בחלל? ואם יתברר שאסטרונאוט אמריקאי גרם לחור, האם האחריות לתיקון התחנה היא אישית שלו או לאומית, כלומר של ארה"ב?
דילמות מוסריות ומשפטיות כאלה ואחרות מחריפות והולכות ככל שהקשר שלנו עם החלל מתעצם ונעשה מגוון יותר. אם פעם רק מדינות גדולות, עשירות ומבוססות השתתפו במרוץ לחלל, היום גם מדינות קטנות, חברות מסחריות ואנשים פרטיים שואפים לתפוס פיסה ממנו. כנס "חוקי החלל", שערך השבוע מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה במרכז הבינתחומי בהרצליה, עסק בסוגיות האלה בדיוק.
"הפיקוח ילך ויידלדל"
"ככל שאנשים רבים יותר יגיעו לחלל, כך יהיה לנו פחות פיקוח עליהם", אומר פרופ' דב גרינבאום, מנהל מכון צבי מיתר. היום כל מי שמגיע לחלל עובר בדיקות רקע מקיפות והכשרה ממושכת, אך ככל שיתרבו הנוסעים לחלל והעוסקים בתחום, כך יידלדל הפיקוח ואין לדעת מה הם יעשו".
גרינבאום עצמו מסייג ואומר שגם הכשרה מעמיקה אינה מבטיחה התנהגות נאותה. ראו לדוגמה את המקרה של ליסה נובאק, שנודעה כ"אישה שנסעה 900 מייל בחיתול-חלל'". נובאק, שהתאהבה באסטרונאוט אחר ונעזבה על ידו, נסעה ברכב מלא כלי נשק, חבושה פיאה שחורה ולבושה מעיל בלשים, כדי לחפש את בת זוגו החדשה. היא לבשה חיתול-חלל שנשאר ברשותה (במקור הוא נועד ללבישה בזמני שיגור ונחיתה, שבהם אסטרונאוטים כבולים לכיסאותיהם במשך שעות רבות), כדי שלא תצטרך לעצור את נסיעה האמוק שלה. בסופו של דבר היא ריססה את הקורבן שלה בגז פלפל. כל זה קרה על כדור הארץ, במקום עם חוקים ברורים. תארו לעצמכם שהתנהגות מוזרה כזאת תגיע לחלל. ייתכן שכולנו נהיה בבעיה.
בכל זאת, אסטרונאוטים שיורדים מהפסים אינם הצרה הגדולה ביותר שמטרידה את העוסקים במשפט החלל - תחום שנלמד כיום לתואר בשמונה אוניברסיטאות בעולם.
השאלות הגדולות קשורות בקניין, כלומר, למי שייך החלל ולמי מותר להרוויח ממנו; קיימות, כלומר, עד כמה מותר לנו לזהם את החלל; ואחריות משפטית, כלומר, מי אשם במקרה שעצמים מעשה ידי אדם מתקלקלים בחלל, מתנגשים או נופלים אל הארץ. לבסוף, ישנו הדיון גם על מעמדו המשפטי של האסטרונאוט.
כמה שווה גרגיר ירח
הגוף הבינלאומי העיקרי שעוסק במשפט החלל הוא COPOUS, "ועדת האו"ם לשימוש בחלל למטרות שלום".
השנה מונתה ל-COPOUS נציגה ישראלית בתפקיד בכיר ביותר: עו"ד קרן שחר, סגנית שנייה לראש הוועדה, המייצגת בוועד המנהל של COPOUS את כל מדינות המערב, ובהן ארה"ב, קנדה, מדינות אירופה, וכמובן ישראל. סביב המינוי היו מחלוקות פוליטיות והתנגדויות, מעצם היותה ישראלית, אך הוא לבסוף אושר באסיפה בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק ונכנס לתוקף בקיץ האחרון. במקביל, שחר מכהנת כסגנית בכירה ליועץ המשפטי של משרד החוץ.
"COPOUS הוא הגוף שגיבש את אמנות החלל של האו"ם, שהן ההסכמה הבינלאומית המובילה בתחום משפט החלל", אומרת שחר בראיון ראשון לכלי תקשורת מרכזי מאז מינויה. "יש חמש אמנות, שהמשמעותית ביניהן היא אמנת החלל החיצון, שמשקפת ברובה משפט מנהגי, כלומר, היא תקפה לכל חברות האו"ם גם ללא הצטרפות אקטיבית. בנוסף, ישנו ‘משפט רך', כלומר החלטות של עצרת האו"ם ועקרונות התנהגות מוסכמים".
לדברי שחר, העיקרון המוביל במשפט החלל הוא שהחלל נועד לתושבי כל המדינות, לשם מחקר וקידום האנושות. "מכאן נגזר העיקרון של העדר בעלות", היא אומרת. "אדם לא יכול לנכס לעצמו חתיכה מהחלל או מגורם שמים כלשהו. כל מיני גופים או יחידים שמכרו בעבר באינטרנט שטחים על הירח או אסטרואידים פעלו בניגוד לחוק ובמרמה, כי אף אחד לא יכול להכריז בעלות על חתיכת חלל".
התפיסה הזאת אינה מובנת מאליה. גרינבאום מספר שבתחילת המאה ה-20, נעמד אדם בקומה העליונה של מגדל האמפייר סטייט, הושיט יד למעלה וטען שהוא "תפס" את החלל וכעת כולו שלו. זו הייתה סופה של תקופה שבה אנשים צברו נכסים טריטוריאליים אך ורק על ידי כיבוש פיזי שלהם, אבל לגבי החלל זה לא יעבוד. ושוב הוא מסייג: "אבל אם אף אחד אינו הבעלים של חלל, כיצד קרה שלפני כחודש מכר בית המכירות הפומביות סות'ביס שלושה גרגירי ירח זעירים ב-885 אלף דולר?"
מאיפה סות'ביס השיגו אדמת ירח?
"הגרגירים הובאו לכדור הארץ ב-1970 על ידי המשימה הבלתי מאוישת הסובייטית Luna-16, וניתנו במתנה על ידי ממשלת ברה"מ לאלמנתו של ראש תוכנית החלל הסובייטית, שמכרה אותם לראשונה במכירה פומבית ב-1993".
האם היה מותר לממשלה לתת חתיכות ירח לאדם פרטי? לא ברור. ממשלת ארה"ב, ככל הידוע, מעולם לא עשתה זאת. הסוגיה הזאת הופכת למורכבת יותר אם מביאים בחשבון את האטרקטיביות של תחום כריית המחצבים בחלל.
"ההחלטה שאף אחד אינו יכול להיות בעלים של החלל אינה בהכרח מחייבת שאי אפשר להרוויח מכריית מחצבים בחלל", אומרת שחר. "יש האומרים שהיחס לחלל צריך להיות כמו אל לב האוקיינוס: הוא אינו שייך לאיש, אך מותר לדוג בו ולרשום רווח אישי מהדיג הזה. אחרים טוענים שצריך להתייחס לחלל כאל שמורת טבע. לא רק שהיא עצמה אינה בבעלות איש, גם לא ניתן לשנות אותה כדי להרוויח ממנה".
ב-2015 חוקקה ארה"ב חוק שמתיר כריית מחצבים בחלל, אף שאין הסכמה בינלאומית על כך.
מתחים בין המעצמות
עקרון האי-בעלות קובע גם שלמדינה אין שום חזקה בחלל שנמצא מעליה, אומרת שחר, אבל יש מדינות שכבר קראו עליו תיגר. גרינבאום מספר שלפני כמה שנים, מדינות משווניות דרשו תשלום מלוויינים שנעמדו מעל קו המשווה - האזור הכי אטרקטיבי ללוויין - משום שלטענתן המיקום שייך להן. "אף אחד לא התייחס לכך ברצינות", הוא אומר, והחוק הבינלאומי היה נגד אותן מדינות.
אבל השאלה הרצינית היא היכן מתחיל החלל. לפני כמה שבועות הגיע רכב החלל של חברת וירג'ין גלקטיק ל-82 ק"מ מעל כדור הארץ. הטייס צעק "הגענו לחלל!" ומיד החלה הנחיתה. האמנם הגיעה גלקטיק לחלל? אם כן, האם זה אומר שבאותו רגע, דיני התעופה לא חלו עליה? אם תיירות החלל אכן תתפוס תאוצה, מה יהיה דינו של מי שמת, נולד או פשע במרחק 82-100 ק"מ? ומעל 100 ק"מ? מה הם דיני זיהום החלל במרחק של יותר מ-100 ק"מ? ואם המצאת או פיתחת דבר מה בעת גיחה לחלל עם חברה פרטית, לאיזה גוף או לאיזו מדינה שייך הפטנט עליו?
בשנים האחרונות ישנה תחושה שהחלל מתמלא בג'אנק, שאריות מלוויינים או מרכבי חלל תקולים, מזדקנים, שאין בהם עוד צורך. לוויינים יכולים היום להמשיך לחוג בחלל גם שנים רבות אחרי שמת מי ששלח אותם למשימתם.
"ב-2017 שיגרו היפנים חללית ‘איסוף זבל'", מספר גרינבאום. "המנגנון שלה נכשל, אך גם אם היא הייתה מצליחה, היו עולות שאלות אתיות ומשפטיות רבות: מי קבע מהו זבל? אולי בעלים של לוויין שכבר אינו פעיל מעוניין לשמור מקום ללוויין הבא שלו? האם מותר לו? אולי בעלים של לוויין שהתקלקל חושב שבעתיד ניתן יהיה לתקנו?"
נושא הקיימות הוא אחד הנושאים הבוערים שעומדים על סדר יומה של ועדת האו"ם. "זהו נושא שדנו בו לא מעט ואף אומצו כמה כללים, אך בשל מתחים בין מעצמות, שאני מעדיפה לא לפרט, הכללים המלאים לא אומצו".
היום עובדים ב-COPOUS על אג'נדה לקראת 2030, שמטרתה היא בעיקר לבחון כיצד משתמשים בחלל לתועלת הציבור, בתחומים כמו תמיכה בחקלאות, בדיקת תרופות בחלל, ניווט, חיזוי מזג אוויר, חינוך וחיבור בין בני אדם.
אלא שלפעמים ניסיון לחיבור בין בני אדם מוביל לכך שהם מנסים לחטוף זה את זה, או קודחים בתיבת נוח המשותפת חור.
אחד העקרונות המנחים של האמנות הוא השימוש בחלל למטרות שלום. למעשה, הן אומרות שאסור להכניס נשק להשמדה המונית לחלל. הכלל הזה נוסח ב-1967, בתקופה שבה החשש המרכזי אכן היה מנשק השמדה המונית, "אלא שבינתיים צצו דאגות אחרות לגבי שימוש צבאי בחלל", אומרת שחר.
כיום, התפיסה המקובלת היא ששימוש בחלל לתמיכה בפעילות צבאית מותרת ופעילות התקפית קובנציונלית לא לגיטימית, אבל גם לא אסורה המפורשת.
"למרות ההסכמה, יש מדינות שמקדמות תוכניות צבאיות בחלל, שאת טיבן אנחנו לא בדיוק יודעים", אומרת שחר. "ארה"ב כבר אמרה שלא תסכים למגבלות מהסוג הזה כחלק ממארג היחסים בין המעצמות".
לגבי האסטרונאוטים עצמם, הם נחשבים "נציגי כלל האנושות בחלל", אומרת שחר. "משמעות הדבר היא שיש לתת סיוע הומניטרי לאסטרונאוט גם אם הוא על אדמת אויב. לפי האמנה שעוסקת באסטרונאוטים, יש להשיב למדינת אויב גם חפצים שהגיעו אליך מהחלל.
"מעמד האסטרונאוט מתחבר לעקרון האחריות (Liability), שכיום מוטלת על המדינה. כלומר, אם אילון מאסק שולח מכונית לחלל והיא מתנגשת באסטרונאוט או בלוויין של מישהו אחר, האדם או בעל העצם שהתנגשו בו לא יוכל לתבוע את מאסק אלא את ארה"ב, ואילו ארה"ב בתורה תוכל לתבוע את האזרח שלה", מסבירה שחר. "ואם אכן יהיה זה מאסק, הוא מן הסתם יהיה מוגן בביטוח".
שאלת האחריות עמדה למבחן לפני כעשור. ב-2009 התרחשה תאונת ההתנגשות הראשונה בין שני לוויינים בחלל: לוויין צבאי רוסי שיצא מפעילות שוטפת כמה שנים לפני כן, ולתושבי כדור הארץ לא הייתה כל שליטה עליו, התנגש בלוויין מסחרי אמריקאי פעיל. שניהם נהרסו כליל. יותר מ-1,000 חתיכות חללית בגודל של 4 אינץ' ויותר קוטלגו וסיכנו כמה חלליות סיניות שחגו בסביבה וגם את תחנת החלל הבינלאומית. כרגע נראה שהסיכון הוסר וחתיכות החללית ימשיכו להקיף את כדור הארץ או ייפלו לכיוונו בהדרגה עד שיישרפו באטמוספירה. במקרה הזה, הרוסים קיבלו אחריות ופיצו את ארה"ב ואת שאר הגורמים שנפגעו.
האם מדינות נחשבות אחראיות גם על שיגורים פיראטיים?
שחר: "כל מי שמשגר דבר מסוים לחלל וחבר באמנת הרישום מחויב היום לרשום את השיגור אצל המדינה שלו באופן גלוי לכול".
אולם ככל ששיגור לוויין הופך יותר ויותר זול, מתרבים הגורמים המעורבים ומספר הלוויינים גדל. "היום כל אחד שולח לוויין. אלה בסך הכול קוביות קטנות לא מאוד יקרות", אומר גרינבאום. "ובעוד שנאס"א שולחת חלליות שעברו סטריליזציה חיצונית כדי לא לזהם את החלל בכל מיני חיידקים ואורגניזמים, לא בטוח שגורם פרטי מקפיד על כך ומחויב לכך. כשמאסק שלח מכונית לחלל, האם הוא ניקה אותה? ואם מישהו נסע למאדים ושתל משהו, וכאן בארץ החלטנו שזה לא חוקי - איך נאכוף את זה בכלל?"
אתה יכול לדמיין עולם שבו יש ספינות פיראטים בחלל?
"לגמרי כן".
