הרחבת ההגנה על המקורות תחזק את העיתונות
מהם גבולות אחריות עיתונאי כלפי מקור, המוסר לו מידע וחומרים? שאלה זו עמדה להכרעה בתביעתה של ענת קם נגד עיתון "הארץ" והעיתונאי אורי בלאו.
שאלה זו נדונה בעבר, במסגרת תביעת עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ" ואחרים, בהקשר חשיפתה כמקור לידיעה הבלעדית של העיתונאי ברוך קרא, לפיה משטרת ישראל קיימה חיקור דין בחשד פלילי כלפי ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל.
אף שתביעת גלט-ברקוביץ' נדחתה לגופה, נקבע כבר אז, על-ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, כי לעיתונאי חובת זהירות כלפי מקור, שתוכנה הוא הגנה על חיסיון זהותו בדרך של הימנעות ממסירת שמו או כל מידע העלול להסגירו.
בפסק הדין בפרשת ענת קם פסק השופט רחמים כהן כי חובת הזהירות החלה על עיתונאי כלפי מקור כוללת גם את החובה להסביר למקור את ההיתכנות שחסיונו לא יוכל להישמר עקב כך שהחומרים שמסר נמסרו באופן בלתי חוקי, ולוודא כי מסירת המידע על-ידי המקור ניתנה לאחר הבנת ההשלכות והסיכונים. עוד קבע השופט כי על העיתונאי לשקול את הסיכונים, תלויי הנסיבות, לחשיפת המקור ולפעול על-פי חובתו כאמור.
נדמה כי קיימת הסכמה רחבה בחברה שעיתונות חופשית, חוקרת וחושפת היא נשמת אפו של משטר דמוקרטי בכלל והחופש לקבל מידע בפרט, ויש בה כדי להגביר שקיפות וביקורת ציבורית על מעשי השלטון ומחדליו.
התחקירים הדרמטיים בתולדות העיתונות המודרנית נשענו לא פעם על מידע, מסמכים ולמצער "לידים" מפי מקור, אשר סייע לעיתונאי לחשוף ולפרסם סקופ בעל משמעות ציבורית נרחבת. כל מקור ומניעיו - אך המניע של מקורות שונים אולי מעניין ברמה האנושית אך אינו רלוונטי לדיוננו, ובלבד שהמידע שנמסר הוא אמת, מידע משמעותי אודות עוולה שלטונית או ציבורית או אירוע פלילי נסתר.
לפיכך, הענף עליו יושבת העיתונות החוקרת והחושפת הוא המקורות.
המקורות, ברובם, הם אנשים מן היישוב שבמסגרת עיסוקם או עבודתם נחשפו למידע אותו מחליטים לחלוק עם עיתונאי על-מנת שיפורסם. הרוב המכריע של המקורות עוברים על הוראות חוק, תקשי"ר, הסכמי סודיות וכו' בעצם חשיפת המידע לעיתונאי. כך נוטל על עצמו המקור סיכונים משמעותיים שקשה להפריז בחומרתם: סילוק מעבודתו, אובדן מטה לחמו, קלון חברתי, העמדה לדין וכו'. לפעמים, עצם האיסור בחוק או בתקשי"ר לגלות לאחר מידע שהגיע לידי המקור אגב עבודתו, הוא שמגן על המעוול מפני חשיפת פעלו.
ברב המקרים, ברור כי המקור לא היה מוסר מידע אלמלא בטח בעיתונאי כי ישמור על חיסיון זהותו ולא יפרסם פרטים באופן שעלול להסגירו. זהו החוזה הבלתי כתוב שבין העיתונאי והמקור. זה גם תוכן חובת הזהירות שמטיל הדין, אף בלא חוזה, על עיתונאי כלפי מקורו.
באיזון האינטרסים בין החובה לשמור על הוראות חוק, תקשי"ר ואף חוזה לבין החשיבות לקבל מידע מן הציבור על שחיתות או פעולה עבריינית, אני סבור כי בדרך-כלל ראוי להעדיף את האינטרס הציבורי בחשיפה על פני האינטרס הציבורי להעניש מקור בגין אי-ציות לחוק.
נסיבותיו הקיצוניות יחסית של פרשת ענת קם, הכרוכה בעבירה ביטחונית בהיקף נרחב ובשמירת מסמכים סודיים הרבה למעלה ומעבר לצורך שבחשיפה עצמה, עלולות ליצור הטיה ביחס לשאלה מהו הדין הרצוי בסוגיה של הגנה על מקורות, ועלינו להזהיר את עצמנו מפני הטיה כזו.
אין זה רצוי בעיניי כי ייחתם "חוזה סטנדרטי" בין מקור לעיתונאי, כפי שהציעה ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר בביקורת שלה על פסק הדין. וזאת, במיוחד בנסיבות של נחיתות המקור בכל הקשור בהבנת תנאי חוזה כאמור, יסיר מעל העיתונאי את חובת הזהירות במובנה הרחב כפי שהוגדר בפסק דין ענת קם.
עוד אני סבור כי סיווג חיסיון המקור כחיסיון מוסדי, כפי שהציעה שוורץ-אלטשולר, שהשיקול אם לשחררו לא יהיה נתון למקור, הוא שעלול להרתיע מקורות פוטנציאליים ממסירת מידע חשוב ולגדוע את הענף עליו יושבת התקשורת החוקרת כולה.
הטלת חובה רחבת-היקף על עיתונאי לנקוט כל הפעולות המתחייבות באופן סביר להגנה על חיסיון מקורותיו, כמו גם לחלוק עם המקור את המידע והניסיון העודפים שלו ביחס לסיכונים - חיונית לצורך ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק וחופש הביטוי במובנו הרחב ביותר.
יתר על כן, סבור אני כי חובת עיתונאי היא לסרב למסור זהותו של מקור לרשות חוקרת כל עוד לא חייבו בית המשפט לעשות כן, ועליו לפעול כמיטב יכולתו על-מנת לשכנע את בית המשפט שמתבקש להורות לו כי אין לחייבו למסור זהות המקור.
אינני סבור כי הרחבת חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור "עלולה להפחיד את "הארץ" וכל כלי תקשורת אחר מלעסוק בתחקירים", כדברי שוורץ-אלטשולר. הן מכיוון שהמוטיבציה של עיתונאים מונחית מאמונה חזקה בחיוניותם להליך הדמוקרטי ובשימור שלטון החוק וחופש הביטוי, הן משום שתחקירים מוצלחים מהווים הישג אישי משמעותי לעיתונאי, והן משום שכלי תקשורת המפרסמים תחקירים דרמטיים מגדילים את חשיפתם וכתוצאה מכך את הכנסותיהם.
לדעתי, פסיקה כגון זו שבפרשת ענת קם לא תרפה את ידם של עיתונאים חוקרים ראויים וזהירים ולא תמנע חשיפות, אלא תוביל לתהליך חינוך, הדרכה ופיקוח בתוך מערכות העיתונים וכלי התקשורת, שיובילו להשגת המטרה המבורכת של כמה שיותר תחקירים מחד, ושמירה מיטבית על מי שבזכותם לא היו רוב התחקירים באים לעולם - המקורות - מאידך.
הכותב שותף במשרד גולדפרב זליגמן, היה חבר בצוות שייצג את עו"ד ליאור גלט-ברקוביץ' בתביעתה נגד "הארץ".
