משה ארנס צילום: חיים צח לע"מ
באחד מימי 2004 קיבלתי טלפון שבעברו השני של הקו נשמע קול של אישיות מוכרת, "שמי משה ארנס והייתי רוצה לדבר איתך, מתי אתה פנוי"? "מי-מה-מו", שאלתי במבוכה. "אסביר לך הכל כשניפגש", אמר.
הבנתי שהוא פונה אלי בנוגע לציור קלסתרון, מאחר שהיפנו אותו אלי ממשטרת ישראל. מעולם לא שיערתי שאצייר עבור מי שהיה שר ביטחון. הוא הגיע למערכת "גלובס" בראשון לציון עם חברי בית"ר לשעבר מוורשה, ישראל ריבק, מילכה רוזנצווייג, ומאוחר יותר עם פלה פינקלשטיין, אותה פגשתי בדירתה בתל אביב. כולם לוחמי בית"ר לשעבר, שארנס, שהיה בערך בגילם, נראה הרבה יותר צעיר. המשימה היתה לעלות על הדף את דיוקנו של ראש המרד הבית"רי של גטו ורשה, פאבל פרנקל. ארנס ביקש להוציא את פרנקל מתהום הנשייה להכרה היסטורית, לאחר שצילומים של המנהיג נעלמו במהלך המלחמה.
תוך כדי שיחה עם חבריו של פרנקל, הבנתי שמדובר במנהיג ולוחם ללא-חת, שמשום מה ההיסטוריה פסחה עליו, הן משום מכולם הכירו רק את מרדכי אנילביץ, והן, בשל העובדה שלא נשאר צילום ממנו.
המשימה לא היתה פשוטה והצריכה ריענון זיכרון עוד לפני בכלל שהנחתי קו על הדף. ניסיתי להחזיר את חבריו של פרנקל לסיטואציה האופטימלית, שבה הם זכרו אותו ויכלו לתאר אותו בצורה הטובה ביותר למרות שחלפו 61 שנה מאז שראו אותו לאחרונה. התהליך לקח זמן רב וארנס ישב צופה מהצד, כשהוא קשוב ודרוך לכל פרט. מדי פעם הוא העיר הערות או דייק בפרטים, כמי שלמד את הנושא לעומק. הדיוקן של פאבל פרנקל שימש את משה ארנס בסיפרו "דגלים מעל הגיטו" ומשמש כיום כדיוקנו הרשמי של פרנקל במוזיאון "יד ושם" ובכל תיעוד אקדמי והיסטורי של האישיות אותה החזיר ארנס לתודעה הלאומית.
