נתניהו בברזיל/ צילום: רויטרס
נאום ראש הממשלה לאומה ביום שני בערב היה מלאכת אי-מחשבת, המחייבת אותנו לחזור ולהעריך את המחמאות התקופתיות שאנחנו חולקים לחושיו הפוליטיים, גם כאשר אנחנו מסתייגים מעצם הפוליטיקה שלו. מר נתניהו מניח מפעם לפעם לפחד איום להשתלט עליו. כשהפחד משתלט, הוא פולט מלים, שאין לו ברירה אחר כך אלא להצטדק עליהן, אפילו להתנצל. הוא באמת התכוון, והוא באמת לא התכוון, ואין כל סתירה בין הכוונה לבין האי-כוונה.
הקלטת הלוהטת של 1992 שלחה אותו בבהלה עצומה אל אולפן טלוויזיה, כדי להקדים תרופה למכה. ו"השמאל לא יהודים" באוזני המקובל כדורי, ב-1998, היה חוליה אחת באובדן העשתונות של שלהי כהונתו הראשונה. אובדן העשתונות ההוא העשיר את הפולקלור הפוליטי של ישראל ב"הם מ-פ-ח-ד-י-ם", בשעה שהיחיד שרעד מפחד היה הוא עצמו.
בהלת "השמאל מסיעים ערבים לקלפיות", בבחירות של 2015, ביססה את מעמדו כמנהיג הזר הבלתי נסבל ביותר בבית הלבן של ברק אובמה (לצד ולדימיר פוטין). הוא, אגב, נהנה ממעמד דומה בבית הלבן של קלינטון. דוברו של קלינטון כתב עליו לימים בזיכרונותיו בשאט-נפש גלויה. (התיאור הזה של התקפי הפחד אינו נכתב בחוסר דרך ארץ. נתניהו היה לוחם נועז בסיירת, ומפקדו לשעבר, אהוד ברק, תיאר אותו כ"גיבור". אין סיבה לפקפק בזה, ויש סיבה להכיר לו טובה. אני כותב כאן על רגעי הפחד שלו בפוליטיקה, לא על מורך-לב קיומי).
אבל ההסבר אינו מספיק. משהו צורני חרק בנאום הזה, שאולי נכנה אותו מכאן ואילך "נאום 4,000 האחוזים". הוא היה נלעג. זאת אומרת, היה כה קל ללעוג לו. לפעמים הוא עורר את הרושם שנכתב כטיוטה לתוכנית סאטירה. וזה כמובן לא מתקבל על הדעת. פוליטיקאי, המרחף באולימפוס הציבורי זה 30 שנה, אינו מתכוון להישמע כמו פרודיה של עצמו.
אולי צריך לחפש הסבר במקום אחר, לפחות טנטטיבית. אולי הנאום הזה היה נשמע יותר טוב במקום אחר, בלשון אחרת. אולי הנאום הזה נכתב ונקרא בעברית רק לרגל האילוצים. למעשה, בנימין נתניהו התכוון לשאת אותו באנגלית אמריקאית. זה נאום שנדפו ממנו ניחוחות של ריצ׳רד ניקסון ב-1952 ("נאום צ'קרס") ושל ריצ'רד ניקסון ב-1974 ("אני אינני נוכל", I am not a crook), ושורה של נאומים והצהרות פומביות וציוצים מבית דונלד ג'יי. טראמפ בשנתיים האחרונות.
ראש ממשלת ישראל הוא אמריקאי על-פי חוויותיו המכוננות, על-פי בית גידולו ועל-פי גירוייו התרבותיים, על-פי הגיאוגרפיה שלו ועל-פי צורת הדיבור. נאומיו הפומביים של נתניהו הישראלי מעולם לא הגיעו לקרסוליו של נתניהו האמריקאי.
אני חושב שאף אחד מנאומיו הפומביים הרבים בעברית לא התקרב כלל לנאומו הראשון באוזני מושב משותף של הקונגרס בוושינגטון, בקיץ 1996. הוא היה רהוט וצלול ושנון ורב הומור וחד כתער ועובר-לסוחר ועובר-לבוחר. הוא סחט אנחות השתאות מצד רפובליקאים, שספקו כפיים לא תמיד באופן דיסקרטי, ושאלו מדוע לכל הרוחות האיש הזה אינו מועמדנו לנשיאות (זו הייתה שנת בחירות לנשיאות, והמועמד הרפובליקאי היה בוב דול הסולידי אבל המאוד-לא-מרגש, שהפסיד לקלינטון).
אגב, זה מזכיר במידת מה את הערתו סוחטת-הצחוק של וינסטון צ'רצ'יל באותו הפורום עצמו, בדצמבר 1941, ש"אילו אבי היה אמריקאי ואמי בריטית, במקום ההיפך מזה, אפשר שהייתי מגיע לכאן בזכות עצמי". הסנאטור וינסטון צ'רצ'יל ממדינת ניו-יורק. ואלמלא הוזמן נתניהו להיות סגן שגריר ישראל בוושינגטון ב-1981, אפשר שהוא היה מגיע לקונגרס בזכות עצמו, אולי בתור הסנאטור בן ניתאי מפנסילווניה.
הוא היה אובמה
כל אימת שהוא מתראיין באנגלית, בלי קשר לתוכן הפוליטי; כל אימת שהוא מדבר ספונטנית במסיבת עיתונאים בחברת מנהיג זר; כל אימת שהוא פולט הערות קצרות במעמדים פומביים; הוא נשמע טוב. לפעמים טוב מאוד. לפעמים יוצא מן הכלל. הוא אינו מתבלבל, הוא אינו מגמגם, המלים מתחברות בקלות מעוררת קנאה. לא, האנגלית שלו אינה האנגלית של אבא אבן (למספר המתמעט של ישראלים הזוכרים את האנגלית ההיא), אבל במובן מסוים היא טובה מזו של אבא אבן, מפני שהיא אידיומטית מבלי להכביד, מדויקת מבלי להצריך כיווץ מתמיד של הגבות; והיא מאופיינת בחן, לא בעודף של חשיבות עצמית.
מדוע אין הוא מצליח להישמע כך בעברית? אני חושב שהעברית מעולם לא הייתה אלא דיאלקט בעולמו, מעין הקריאולית שהאינטליגנציה של ארץ פרנקופונית באפריקה, או בים הקריבי, מדברת כשהיא מוכרחה. כשאין היא מוכרחה, היא מעדיפה את הצרפתית, שפת התרבות העשירה והמדויקת, או הכל-כך-עשירה עד שאפשר לסלוח לה גם כשאינה כל-כך-מדויקת.
ערגת נתניהו לאמריקה הלוא היא כתובה על ספר דברי הימים של הניסיונות, האלתורים והחיקויים. באמצע שנות ה-90 הוא חשב את עצמו לביל קלינטון הישראלי. קשה להאמין, אבל בדיוק לפני עשר שנים, במערכת הבחירות לכנסת ה-18, הוא טען ברצינות שהוא ברק אובמה הישראלי. אובמה עתה זה הושבע לכהונתו הראשונה. בהשראת נתניהו. אתר הבחירות של הליכוד אפילו עוצב בתבנית האתר של אובמה ושל צבעיו.
ספק אם ההבטחה להיות אובמה הישראלי הביאה יותר מקומץ של קולות. ארבעה חודשים אחר כך יימרחו כרוזים של הימין הקיצוני על קירות ירושלים עם אובמה בכאפייה פלסטינית, לצד הכתובת "ברק חוסיין אובמה אנטישמי שונא יהודים!" אבל בתחילת 2009, בפעם האחרונה בחייו הפוליטיים, ולפני שיאיר קיבל זכות וטו, נתניהו עשה ניסיון להגיע אל האינטליגנציה הליברלית. אינטלקטואלים ואקדמאים של השמאל הוזמנו אל ביתו, והוא הבטיח להם שפיו ולבו אינם שווים. הוא מתכוון להיות פרגמטי ורציני בחיפוש שלום. אחדים אפילו התפתו לחלקת לשונו. לפי דעתי, אלמלא הייתה מידה כלשהי של כנות ברצונו להידבר עם השמאל, הוא לא היה טורח.
הניסיון לא עלה יפה בעיקר מפני שלא היה מכנה משותף של ממש. שמונה שנים לאחר מערכת הבחירות שהחזירה אותו לשלטון, נתניהו גילה את בחיר לבו, את דונלד ג'יי. טראמפ. זה בעצם עניין די טבעי בהתחשב בהיקף האהדה לטראמפ בישראל. אילו ישראל הייתה המדינה ה-51 של ארה"ב, היא הייתה יכולה להיחשב לאחת המדינות ה"אדומות" ביותר (אדום בארה"ב מציין משום מה לא את השמאל אלא את הימין).
לא זה המקום לדון במקורות אהדתו של טראמפ לישראל. די לרמוז על דעתי, שהם אינם עמוקים, או מעמיקים. הם מיוסדים על גירויים שטחיים, כמעט אנקדוטיים: עורך הדין היהודי שטיפל בפשיטות רגל, היחצ"ן היהודי שהוציא קומוניקטים, לימים כמובן גם החתן היהודי. אבל האהדה הזו אינה תוצאה של ידע היסטורי, או עניין תיאולוגי, או ניתוח פוליטי. ממילא אין טעם להגיע אל לבו באמצעים אינטלקטואליים או אמוציונליים.
ממילא העתיד תלוי על בלימה, כפי שהתחוור כאשר טראמפ צייץ בוקר לא-עבות אחד באמצע דצמבר שדי-נמאס-אנחנו-יוצאים-מסוריה-בעוד-עשר-דקות; ומי שלא הבין אז, אל נכון הבין בתחילת ינואר, כאשר טראמפ אמר במסיבת עיתונאים, שמצידו שהאיראנים-יעשו-מה-שבא-להם-בסוריה. משענת הקנה הרצוץ של ישעיהו הנביא מקבלת הגדרה פוסט-מודרנית.
אין זה מן הנמנע שמשהו אחר קושר אותם, את נתניהו ואת טראמפ, זה בטבורו של זה: המאבק הנואש שהם מנהלים על שיורם הפוליטי. שניהם למדו להשיב מלחמה באמצעות החשדה סיטונית של מניעי מבקריהם. ניחא, זה לא נעים, אבל כבר היו דברים מעולם. מה שלא כן ההתקפה החזיתית על שלטון החוק והניסיון לערער את אמון הציבור במערכת המשפט והאכיפה.
כאן אנחנו מדברים על חציה של הגבול המפריד משטר דמוקרטי, פגום כאשר יהיה, ממשטר סמכותני. כאן מגיעה אל קיצה הרפובליקה, ומתחיל משהו אחר, שאופיו עדיין לא נודע, אבל אפשר לתלות בו הרבה חשדות וחששות.
נאום 4,000 האחוזים גילה טראמפ דובר עברית: טובל ברחמים עצמיים, קורבן למזימותיה של "המדינה העמוקה" (deep state) האוסרת עליו מלחמה מכל הכיוונים. העיתונות של השמאל, המשטרה של השמאל, התביעה של השמאל, ומחר גם בתי המשפט של השמאל. החתירה אל דה-לגיטימציה של עצם התהליך שקולה כנגד כפירה בלגיטימיות של המבנה החוקתי כולו.
"מצב החירום" של אינדירה
אילו היה בהתנהלותו של ראש הממשלה משהו יסודי ומעמיק, היה לפי דעתי מקום לתהות אם הוא מניח עכשיו את היסודות לפוטש נגד החוקה, או נגד אוסף חוקי היסוד שיצטרפו יום אחד לחוקה. ממה נפשך, אם אי אפשר עוד לסמוך על מערכת המשפט, אין מקום לציית להם; ואם אין מקום לציית, יש מקום לפרק, לפזר, או לפחות להשעות. האסוציאציה העולה בדעתי, אם כי כמובן לא בדעתם של רוב הקוראים, היא אינדירה גאנדהי בהודו, ביוני 1975.
אינדירה הייתה אז ראש הממשלה זה תשע שנים וחצי. היא ניצחה פעמיים בבחירות. היא ניצחה פעם אחת במלחמה (נגד פקיסטן, 1972). היא ניהלה מאבק בלתי פוסק נגד ניסיונו של בית המשפט העליון להגן על החוק מפני שרירות לבו של רוב פרלמנטרי. לא עזר לעליון. כאשר פסק נגדה, היא ניצלה את הרוב הצייתן בפרלמנט, כדי לתקן את החוקה, כדי לסתור את בית המשפט.
היריב שאינדירה הביסה במחוז הבחירה שלה ב-1971 התלונן על אי סדרים, ותבע אותה למשפט. בהודו טחנות הצדק טוחנות לאט. ארבע שנים נדרשו לבית המשפט לדון ולפסוק. לבסוף, ב-12 ביוני 1975, בית המשפט פסק נגד אינדירה, הרשיע אותה בשימוש לרעה בכלים של המדינה כדי להבטיח את ניצחונה, וביטל את בחירתה. הוא גם אסר עליה להתמודד בבחירות בשש השנים הבאות.
בהודו, כמו ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, ראש הממשלה זקוק למושב בפרלמנט. משמעות פסק הדין הייתה אפוא שאינדירה אינה יכולה להוסיף ולכהן, ולא תוכל להנהיג את מפלגתה בבחירות הבאות, שנועדו להיערך בתוך תשעה חודשים.
התשובה המוחצת באה 12 יום אחר כך. ב-24 ביוני 1975, אינדירה הטילה מצב חירום על הודו. רבבות פעילים של האופוזיציה נעצרו, צנזורה הוטלה על העיתונות (כשהיא סירבה לציית, השלטונות ניתקו את החשמל), שלטון החוק הושעה, וממשלות מקומיות של האופוזיציה פוזרו. קרו עדו דברים איומים, כמו עיקור המוני, שכוון בייחוד נגד מוסלמים.
לא ניכנס כאן להיסטוריה של מצב החירום, או של תוצאותיו. הוא נמשך 21 חודש. הוא הסתיים רק בגלל מיקח טעות של אינדירה: היא האמינה שמצב החירום הגביר את הפופולריות שלה. היא ערכה בחירות, והרשתה לאופוזיציה להתמודד באופן פחות או יותר חופשי. לתדהמת הכול, היא הובסה במארס 1977.
אין קושי לעמוד על צדדי הדמיון בין המצב בהודו בקיץ 1975 למצב בארץ בחורף 2019. כאז כן עכשיו, ראש ממשלה נבחר עם נטייה סמכותנית גוברת מתמודד עם איום משפטי על עצם כהונתו. כאז כן עכשיו, ראש הממשלה והקואליציה שלו מנהלים מאבק רב-שנים נגד פירושיו של בית המשפט העליון לחוק ולחוקה, וממילא חותרים תחת התפיסה המסורתית של שלטון החוק.
אז, ראש הממשלה נמצאה חייבת בדין על עניין שהיה לא יותר מתקלה נוהלית, מקביל מוסרי של "שוחד בלי כסף". בית המשפט התאנה לראש הממשלה, שזכתה פעמיים באמון מוחץ מצד הבוחר, והיה לה רוב עצום, שני-שלישים של המושבים בבית התחתון של הפרלמנט ההודי. היא כפרה בזכותו של בית משפט מקומי בעיר בצפון הודו לגזול את ההחלטה מידי 64 מיליון המצביעים שתמכו במפלגתה ארבע שנים קודם.
היא החליטה אפוא שאם בית המשפט רוצה לסלק אותה, היא מעדיפה לסלק את בית המשפט.
"מצב החירום" של טראמפ
אני נותן כאן את המעשייה ההודית לא מפני שאני חושב שראש הממשלה ואנשיו נוברים עכשיו בנבכי ההיסטוריה ההודית, ושולפים רעיונות. זה כמובן מגוחך. הסיפור ההודי נועד להראות איך מאבק רב שנים נגד עצמאות בתי המשפט, ונגד ניסיונות השופטים העליונים להגן על הסדר החוקתי מפני שרירות לבו של הרוב בפרלמנט, מסתיים בהשעיית שלטון החוק כדי להציל ראש ממשלה מפסק דין עוין.
הודו ב-1975 ייצגה את המקרה הבולט ביותר של השעיית החרויות הדמוקרטיות בידי ממשלה נבחרת מאז מלחמת העולם השנייה, אם כי לא היחיד. לא היו דוגמתו בדמוקרטיות המערביות, אפילו בימי הטרור העירוני החמור של הבריגדות האדומות באיטליה ושל כנופיית באדר-מיינהוף בגרמניה.
הרשימה הזו נכתבת ביום ג', כפי שמתחייב מלוחות-זמנים של עיתונות מודפסת. היא נכתבת לפני הנאום שעמד הנשיא טראמפ לשאת לאומה מלשכתו ביום ד׳ לפנות בוקר (שעון ישראל). הנאום עמד לעסוק במה שהנשיא מתאר כהידרדרות מסוכנת של המצב לאורך גבולה הדרומי של ארה"ב.
ערב נאומו של הנשיא, חלקים של הממשלה הפדרלית היו מושבתים זה שבועיים. בין השאר, פקחי תעופה ואנשי ביטחון חדלו לקבל שכר. מאות אלפים נשלחו הביתה. אחרים התבקשו להוסיף ולעבוד בלי תמורה. הנשיא הכריז שהממשלה תישאר סגורה "עוד חודשים, אפילו שנים", אם הקונגרס לא יקציב כסף לבניית החומה.
בימים הראשונים של ינואר התחילה להישמע בוושינגטון הערכה, שהנשיא שוקל שימוש בכוחו הכמעט דיסקרטי להכריז מצב חירום, כדי שיוכל לבנות חומה לאורך הגבול עם מקסיקו מבלי לקבל את הסכמת הקונגרס. באופן רגיל, הקונגרס הוא המוסמך להקצות כסף לפעולות הממשלה.
זה זמן-מה שוררת הציפייה שבחודש הבא ישלים סוף-סוף החוקר המיוחד לעניין התערבות רוסיה בבחירות של 2016 את הדוח שלו, מקץ חקירה של שנתיים. פוטנציאל הנזק למעמדו של הנשיא הוא גדול מאוד. מיומה הראשון של החקירה, טראמפ מכנה אותה "ציד מכשפות", ומטיל דופי לא רק במניעיהם של מבקריו, כי אם גם במערכת החוקרת אותו ואת מטה הבחירות שלו. הוא ואנשיו תקפו במישרים את יושרתו של החוקר המיוחד רוברט מולר ושל אנשי הסגל שלו. הנשיא הדיח את מנהל הבולשת הפדרלית (אף.בי.איי), המנהלת את החקירה, אחר כך את סגן המנהל, ולבסוף את שר המשפטים בכבודו ובעצמו.
האפשרות ש"מצב החירום" בגבול מקסיקו והשבתת שירותי הממשלה יתמזגו עם דוח שלילי של החוקר המיוחד היא עכשיו לפחות לא בלתי-סבירה. איך יגיב נשיא ארה"ב על משבר קולוסאלי כזה? הוא אינו יכול לערוך בחירות מוקדמות, כדי לקבל מנדט מחודש ולטעון שהבוחר האציל עליו לגיטימיות גדולה מזו שמערכת המשפט שללה, או ניסתה לשלול. זה לא ייתכן במשטר נשיאותי, שבו בחירות מתנהלות אחת לארבע שנים בלי קשר לנסיבות (אפילו באמצע מלחמת האזרחים ובאמצע מלחמת העולם השנייה).
הייתכן שאנחנו מתקרבים עכשיו אל הרוביקון המיתי, זה הנהר שיוליוס קיסר חצה לפני 2070 שנה בדרך אל רומא, כדי לחסל את מוסדות הרפובליקה ולהקים את הדיקטטורה הצבאית המורשתית שאנחנו מכירים בשם "קיסרות רומא"? זו אפשרות רדיקלית מכדי שנשקול אותה ברצינות. אבל גם כך, האפשרות של משבר חוקתי בארה"ב היא עכשיו סבירה, עם תוצאות לא חזויות.
בירושלים, ראש ממשלה במצור, סיגל לעצמו מבלי דעת את הגיונה של אינדירה גאנדהי ועם דעת את סגנונו של דונלד טראמפ. הוא עכשיו הקורבן של ציד מכשפות; של ניסיון מחושב לגנוב את הדמוקרטיה מציבור הבוחרים ולכוף אותה למרותם של עורכי דין ושל בלשי משטרה, בעזרת עיתונאים ופוליטיקאים שמאליים, המוכנים להקריב את ביטחונה הלאומי של ארצם על מזבח שאיפותיהם ושנאותיהם. האשמות השווא נגדו מקנות לו את הזכות להתגונן. הוא לא נשא נאום לאומה רק להתייפח על כתפי תומכיו. הוא נשא אותו, כדי להזהיר את מבקשי נפשו שאין בדעתו לקבל עליו את הדין.
משני עברי האטלנטי אנחנו חוזים עכשיו במאורעות שלא היו עולים כלל על הדעת לפני שנתיים, או שנה, או אפילו חודשיים. הרבה מאוד זמן הנחנו את חסינותם של המוסדות הדמוקרטיים. אבל החסינות הזו מועמדת עכשיו בספק החמור ביותר שראינו בימי חיינו. היא מועמדת בספק במקומות המפתיעים והבלתי-מפתיעים ביותר. התקפה רחבת ממדים על שלטון החוק מתנהלת במרכז אירופה, במערב אירופה, בצפון אמריקה, בדרום אמריקה ובדרום אסיה. החלקים האחרים אינם מוזכרים מפני ששלטון החוק כבר הובס.