המתמתיקה של הנוסטלגיה / איור: עומר הופמן
בדרך כלל כשאני מסיים הרצאה בפני קהל זה או אחר, ניגשים ומתקבצים סביבי לא מעט אנשים, שבפיהם עוד שאלה, מחמאה או הערה. בכל קבוצה כזו יש לפחות אחד שממתין ומבקש רק לברר האם יש לי קשר עם טומשין המורה, שלימד אותו פעם מתמטיקה, לפני 50 שנה, בתיכון.
כשאני משיב להם בחיוב, אני מיד רואה בעיניהם את השאלה הבאה, שהם קצת חוששים לשאול. בכל זאת, הם למדו חשבון אצל מורה טוב והם יודעים לחשב, שאם הם סיימו תיכון לפני 50 שנים וכבר אז, המורים נראו להם זקנים (בגיל 18 כל המורים נראים זקנים - בני 40, 50 או 60), ואם הם עצמם, קשה להודות, אוטוטו כבר בני 70, אזי המורה של אז, אמור להיות כבר ז"ל ותיק. אני עונה לשאלה שהם חוששים לשאול, מסביר בגאווה שאבא עוד חי ובועט, שהוא רק בן 84 והוא עדיין מתפרנס מהוראת מתמטיקה.
והנה, בימים אלה, באופן מפתיע, אבא הודיע לנו שהוא החליט לתלות את המחוגה ולפרוש. הסברתי לו שהחלטות כאלה לא מקבלים כל-כך מהר, ושאפילו בניון עוד לא פרש מכדורגל, אז בטח שהוא, בגילו, כבר לא צעיר כדי לקבל החלטות מהירות ונמהרות כל-כך. הזכרנו לו שסבא בגילו היה עוד רץ כל בוקר לפתוח את חנות הדגים שבה הפליא למכור דגים מגיל 17 עד גיל 90, ושראוי לחשוב על זה כמה שנים בטרם קבלת החלטה חפוזה, אבל אבא הלין על כך שהעבודה ממילא כבר לא מה שהייתה פעם, וכמות התלמידים הולכת ופוחתת משנה לשנה. מרבית התלמידים שלו מגיעים בעקבות המלצות מפה לאוזן, הסביר, כשמרבית ההמלצות מגיעות מפי קשישים שאומרים לנכד שלהם "כדאי לך ללכת לטומשין, לפני 60 שנים הוא לימד אותי והוא מורה מצוין", אבל בשנים האחרונות הממליצים האלה מתים מזקנה וחלקם נעשה פחות רלוונטי, בעיקר בעיני נכדיהם.
יש משהו בדבריו. נזכרתי בפעם ההיא, לפני 21 שנים, שבה קבענו תור לגינקולוג, פרופסור ידוע, לשם בדיקת מי שפיר בהיריון של יעלי עם עמית בכורתי. בערב שלפני הבדיקה סבתא לקחה את יעלי לשיחת הרגעה, סיפרה שהגינקולוג הזה הוא מצוין והוא טיפל בה כל השנים בצעירותה, ופרט לכך שהוא שיכורניק (אלכוהוליסט לייט), הוא דווקא מאה אחוז.
למחרת, אחרי לילה טרוף שינה (יעלי סבלה מסיוטים מאז שיחת ההרגעה ואני לא נרדמתי מאחר שמול עיניי רצו כל הלילה בלופ תמונות של סבתא שלי נבדקת אצל גינקולוג), בעודנו עומדים מחוץ למרפאה ומתלבטים איך לבטל את הבדיקה, הגיע הפרופסור על קטנוע, הסיר את הקסדה ושנינו רחרחנו באזור פיו, להריח האם הוא שתה. בסוף, מטעמי אי נעימות, עשינו את זה, אבל בהריונות הבאים הלכנו על המלצות אחרות.
לאורך ילדותי, במשך שנים, מדי יום החל משעות הצהריים, עת אבא חזר מהתיכון ועד שמונה בערב, היו פוקדים את ביתנו תלמידים, שהגיעו לשיעור פרטי. מעת לעת, לא תמיד רק בתור עונש, הייתי יושב ליד אבא בשיעור, מצויד במחברת, מקשיב וכותב. אבא לא השפיע עליי ועל שלושת אחיי, ורק באורח מקרה כולנו עבדנו לאורך השנים כמורים למתמטיקה, עד השלב שבו החלטנו לפרוש מהעבודה על מנת להתפרנס. מתברר שעבורנו המתמטיקה וההוראה הייתה אמצעי, בעוד עבורו היא הייתה מטרה. הוא התחיל שנים לפנינו ונותר שם שנים אחרינו, לעשות את שאהבה נפשו.
לפני כמה שבועות, במקביל להחלטה הפזיזה של אבא, שלח לי אחד מקוראי המדור הזה מייל, ובו סיפר שהוא למד אצל אבא בתיכון וסיים בשנת 1978. עוד סיפר שהוא חלק מקבוצה של חברים מהתיכון שמוסיפים להיפגש, ושאל אם יוכל לשוחח עם אבא. עשרה ימים לאחר מכן, את הפגישה הבאה של הקבוצה הם ערכו אצל ההורים שלי בסלון, לאחר שהוזמנו לארוחת ערב. הגיעו ארבעה תלמידים נרגשים בני 59, לפגוש את המחנך שלהם.
בפגישה הם הראו לאבא שתמונת האייקון של הקבוצה שלהם בווטסאפ, קבוצת התלמידים מאז, היא תמונה שלו עומד ליד הלוח, מנסה להסביר עוד בעיה בגיאומטריה. הם הגיעו כדי להודות לו ולומר, גם אם לא במפורש, שהוא כתב עבורם גם כמה דברים על לוח אחר, שאינו מחיק. מתברר שאחרי המבחן האחרון בבית ספר, כשאתה שוכח כבר את מרבית החומר, מה שנשאר לך הם זיכרונות, ערכים וכיוון כללי שמורה לחיים יכול להותיר בך.
רבים-רבים מאיתנו נוטים לאורך שנים לשפץ את עברם ולהתפאר איך הם מעולם לא למדו, איך מרבית ההשכלה שלהם בגיל הזה הייתה דווקא "ים תיכונית", אבל לעיתים לעבר יש דרכים משלו לחפור את דרכו החוצה, מבעד לשכבות הזמן, שכמעט מכסות הכול (תשאלו את יעקב פרי, משה קצב או אלכס גלעדי, שלמדו פרק על נפלאות דרכו של העבר לבצבץ פתאום).
אז כדי להוציא עוד אמת אחת לאור, אבא ניגש אל חדר העבודה שלו, פשפש בארון שכבר כמעט לא נפתח, הן מפאת גילו של הארון והן מפאת חוסר נחיצותם של הפריטים שבחובו, וחזר משם עם מחברת ישנה, ישנה מאוד, 40 דף, משבצות. הוא עלעל בה והקריא לארבעת התלמידים הללו את הציונים שלהם במתמטיקה החל מכיתה ט', כשהחלו ללמוד אצלו בתיכון.
עד היום אני זוכר את דפיקות הלב רגע לפני שהמורה מחזיר מבחנים ונותן לנו את הציון. אני לא בטוח שארבעת התלמידים שהגיעו למורה לקבל ציון 40 שנים אחרי סיום התיכון היו במתח לקראת קבלת הציונים. מועד הערעור כבר חלף, וממילא התגלה שבניגוד לסיפורי הגבורה על כישלונות העבר והברדק, הם היו תלמידים טובים, אבל אין ספק שהייתה שם התרגשות. הארוחה הסתיימה והם קמו ללכת. צילום אחרון, פרידה אחרונה ממי שהם נפרדו ממנו כל כך מזמן, משפט אחרון כדי להזכיר לו שוב מהו מורה לחיים, חוויה אחרונה מהתיכון וגם הזדמנות לגלות, קצת בהפתעה, שלפעמים גם למורים היה חשוב להשאיר מזכרות מהתלמידים, ושגם מהם נשאר משהו לאורך כל השנים.