נשיא טראמפ בנאום הטלוויזיה / צילום: רויטרס, Carlos Barria
סיבוב חדש התחיל לפנות בוקר (שעון ישראל) במלחמת העצבים הדרמטית ביותר שהניבה הפוליטיקה האמריקאית זה 45 שנה: הנשיא טראמפ נגד הרוב הדמוקרטי החדש בבית הנבחרים, כאשר על כפות המאזניים מוטל עצם תפקודה של הממשלה הפדרלית.
הנשיא התיישב בתשע בערב, שעון וושינגטון, אצל שולחן הכתיבה שלו, בלשכה הסגלגלה, ונשא נאום-טלפרומפטר, ללא קהל, ללא תשואות, ללא הרמות קול, ללא מחוות גוף, ללא אילתורים. עניינו של הנאום היה "המשבר הביטחוני והאנושי הגובר" לאורך גבולה הדרומי של ארה"ב עם מקסיקו, המתוח לאורך 3,000 ק"מ ויותר, בין ים לאוקיאנוס. תכלית הנאום הייתה לעורר לחץ ציבורי על הדמוקרטים לאשר את בקשתו לקבל 5.7 מיליארד דולר לעיבוי אמצעי הביטחון בגבול.
הואיל והדמוקרטים מסרבים להקצות את הסכום הזה, הנשיא מצדו מסרב לחתום על חוקי הקצאה, הנחוצים למימון פעולתה השוטפת של הממשלה הפדרלית. רוב שירותי הממשלה סגורים זה 18 יום. ההשבתה נוגעת ל-800,000 עובדי מדינה, בכללם 10,000 פקחי טיסה ו-51,000 בודקי ביטחון בנמלי התעופה. הם אמנם הצטוו להוסיף ולעבוד גם בלי שכר, אבל מתרבים הסימנים שרבים מהם לוקחים ימי מחלה, אולי באופן יזום, ואינם מופיעים. בסוף השבוע הזה עומדים כל ה-800,000 להחמיץ בפעם הראשונה את שכרם (המשולם אחת לשבועיים).
הקרב הזה מתקרב אל המסה הקריטית שלו. בשלב כלשהו המשבר יתחיל לתת את אותותיו לא רק בחשבונות הבנקים של עובדי המדינה, במשכנתאותיהם ובשכר הלימוד של ילדיהם, אלא גם בכלכלת ארה"ב ובשוקי הכספים. במצב עניינים כזה, במיוחד בהתקרב שנת הכספים אל סיומה, אין פוליטיקאי אחד, מן הנשיא ומטה, שאינו חרד מפני דעת הקהל.
ערב נאום הטלוויזיה, הנשיא הכריז, בתשובה לשאלת עיתונאי, כי מצידו הממשלה יכולה להיסגר "לחודשים, אפילו לשנים". שום נשיא מעולם לא השמיע מלים כאלה. הדעת נותנת שמשחק של הורדות ידיים מתנהל בינו לדמוקרטים. אבל לאיומים כאלה יש דינמיקה משלהם, ונשיא שתפארתו על יכולתו המוכחת לשבור את הכלים עשוי להתפתות לחזור ולשבור אותם.
לא קונצרט רוק
נאומו לפנות בוקר היה לא-אופייני. ב-20 בינואר ימלאו שנתיים לנשיאותו, אבל הוא לא נשא אף נאום אחד מן הלשכה הסגלגלה. כאשר הוא רוצה לדבר אל ההמונים, הוא מעדיף לאסוף אלפים בהיכלי ספורט ובהנגארים של שדות תעופה. במרוצת השנים הוא שכלל את נאומיו הפומביים למדרגת אמנות. הם הפכו לשווי ערך פוליטיים של מופעי רוק. אנשים נאספים במשך שעות, ומחכים לו בעמידה, באורך רוח, בעונג.
אבל הקהל בקונצרטים האלה אינו צריך שכנוע. הוא מורכב מאוהדי הנשיא וממעריציו. היום לפנות בוקר טראמפ ניסה להגיע אל לבם ואל מוחם של אמריקאים, שאינם חלק מקהל היעד הטבעי שלו, כולל אנשים שהצביעו נגד מועמדי מפלגתו בבחירות של אמצע-הקדנציה, בנובמבר. הוא זקוק להם, כדי שיתקשרו אל חברי הקונגרס שלהם. מספר המטלפנים והכותבים בבוקר שאחרי הוא המקביל הפוליטי של מידרוג (=רייטינג) בתוכניות טלוויזיה. ב-24 השעות הבאות, אנשי סגל יאספו את הנתונים ללא הרף, ויניחו אותם על שולחנותיהם של סנאטורים ושל צירי קונגרס. שוללים ומחייבים ייספרו בחיל ורעדה.
לא יהיה "מצב חירום"
זה היה נאום דרמטי פחות ממה שהיה יכול להיות, אילו הנשיא היה מממש איום מרומז, ומכריז על "מצב חירום" בגבול. הכרזה כזאת הייתה מעניקה לו לכאורה את הסמכות לשנות את העדיפויות בתקציב הביטחון של ארה"ב, ולהפנות כספים לסעיפים שהקונגרס לא אישר מלכתחילה. 5.7 מיליארד הדולר שהוא מבקש נועדו לשמש לבניית "חומה". זו הייתה הבטחת הבחירות המפורסמת ביותר שלו ב-2015 וב-2016. היא אחת הסיבות החשובות שהוא ניצח תחילה במקדימות של מפלגתו ואחר כך בבחירות הכלליות.
הוא חזר הבוקר על רצונו להקים חומה, אם כי הציע הנחה קטנה לדמוקרטים. "על פי בקשתם זה יהיה מחסום פלדה, לא חומת בטון". הם אגב מעולם לא השמיעו בקשה כזאת. השעשוע הסמנטי בפלדה-מול-לבנים הוא ניסיון של הנשיא לעורר את הרושם של פשרה. אבל נראה בעליל שחלפה השעה להתחכמויות סמנטיות.
הדמוקרטים מתקשים להסתיר את זעמם. הם מאשימים את הנשיא ב"שקרים וזדון", גם כאשר הוא מנסה להתנהג יפה, יחסית (אם כי בודקי עובדות מצאו שהוא הגזים והטעה גם בנאום הזה). שני מנהיגיהם בקונגרס, יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי ומנהיג סיעתם בסנאט צ׳אק שומר, הופיעו יחד בשידור חי מיד לאחר נאום הנשיא, ונראו כמעט כמו פרודיה על פוליטיקאים באים בימים, המנסים להשתמש במדיום לא להם, בדרגות משתנות של רהיטות.
אין כל סיבה להניח שנאום טראמפ יזיז את הדמוקרטים מסירובם החד משמעי לממן חומה, או כל שם נרדף אחר לחומה. אם הנשיא באמת רוצה נוסחת פשרה, לא זה הזמן להשיג אותה. הדמוקרטים, מורעבים לכוח ולהשפעה, עתה זה נטלו את השליטה בבית הנבחרים.
השנתיים האחרונות, אשר דחקו אותם לשוליים, הפיחו תיאבון וקוצר רוח בהם ובבוחריהם. איבתם לנשיא אינה קטנה מאיבתו כלפיהם. בנובמבר הם הביסו את ניסיונו של הנשיא להעמיד את שאלת ההגירה הלא-חוקית במרכז מערכת הבחירות. אין להם אפוא סיבה פוליטית מיידית להעניק לנשיא את רצונו.
ישראל ככלי משחק פוליטי
במחאה על השבתת הממשלה בידי הנשיא, הדמוקרטים בסנאט החליטו להשבית מעיקרו את תהליך החקיקה בעניין כלשהו, "כל זמן שהממשלה לא תחזור ותיפתח" (כללי הסנאט מעניקים זכות כזאת לסיעת המיעוט, ובלבד שיהיו לה לפחות 40 מושבים מתוך מאה. יש לה 47). במקרה, החוק הראשון הזקוק לאישורם נוגע למימון פעולותיה של ארה"ב במזרח התיכון. החוק כולל מענקים של 38 מיליארד דולר לישראל בעשר השנים הבאות לצורכי ביטחונה.
סנאטור רפובליקאי פרו-ישראלי, מארקו רוביו מפלורידה, כלל בחקיקה הזו סעיף המתיר לממשלות מקומיות בארה"ב (מדינות, ערים) לבטל חוזים עם יחידים, התומכים בהחרמת ישראל. הסעיף הזה מעורר התנגדות מצד לא מעטים במפלגה הדמוקרטית, הרואים בו ניסיון לפגוע בחופש הדיבור. רוביו טוען, שסירובם של הדמוקרטים לאשר את החוק כלל אינו נוגע להשבתת הממשלה, אלא הוא תוצאה של התנגדותם להענשת מחרימי ישראל מבית BDS.
ההסתבכות הזו אינה טובה לישראל. היא אינה זקוקה לעימות עם חלק מן הדמוקרטים. מעימות כזה נובעת הסכנה שבפעם הראשונה בתולדות המדינה, התמיכה הרחבה בישראל תחדל להיות דו-מפלגתית. כריכת ישראל במשבר ההשבתה, אם גם בעקיפין ולא על פי רצונה, היא מתנה ליריביה. מספרם בארה"ב עומד בסימן גידול, ובפעם הראשונה יש להם גם נוכחות בקונגרס.
הגיעו בנפשכם שאנחנו נמצאים עדיין בשלבים הקדם-מוקדמים של מערכת הבחירות לנשיאות (ההצבעה תהיה בנובמבר 2020). אם המשבר הזה הוא רק סימן לבאות, כי אז הבאות עומדות להיות דרמטיות במידה בלתי חזויה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny