ניצב בדימוס ניסו שחם / צילום: שלומי יוסף
"התנהלותו של ניסו שחם בכל הפרשות כולן - בין בניצול מעמדו לצורך קשירת יחסים אינטימיים עם שוטרות הכפופות לו, ובין בפועלו במצבים של ניגוד עניינים ביחס לאותן שוטרות עצמן - פגעה פגיעה חמורה בכבוד האדם של השוטרות, ביכולת התמרון החופשית שלהן מול מאוויו של מפקד בכיר מהן ובחירותן לבחור את בחירותיהן באופן אוטונומי מוחלט" - כך כתבה היום (ה') המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על החלטת בית משפט השלום בעיר באפריל 2018 לזכות את ניצב בדימוס ניסו שחם מהאישומים בביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים בשל יחסיו עם שוטרות שהיו כפופות למרותו.
שחם הורשע על-ידי שופט השלום, בני שגיא, בביצוע עבירה של מעשה מגונה בשוטרת, אך זוכה מהאישומים בשאר הפרשיות, והוטל עליו עונש קל של ביצוע 240 שעות לתועלת הציבור.
שחם, שכיהן בשורה של תפקידים בכירים במשטרה, הואשם בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים בשל מכלול מעשיו במסגרת 8 פרשות שונות.
כתב האישום נגדו כלל 8 אישומים - 6 אישומים בהפרת אמונים ואישומים נוספים בעבירות מין. במסגרת האישומים בביצוע עבירות של הפרת אמונים שחם הואשם שהיה בניגוד עניינים, בכך שבזמן או לאחר שניהל מערכות יחסים אינטימיות עם שוטרות שהיו כפופות למרותו הוא טיפל בעניינים של אותן שוטרות. בין היתר, בבקשות מעבר ושיבוץ שלהן במערכת המשטרתית.
השופט שגיא קבע כי החלטות שקיבל שחם היו ענייניות, וגם כאשר הוא פעל בניגוד עניינים מדובר היה בניגוד עניינים בעוצמה חלשה ביותר, הרחוקה מרחק ניכר מאוד מהרף הפלילי. לדבריו, הפעולות שביצע למען השוטרות עמן היה במערכות יחסים היו לכל היותר פעולות נלוות לפעולות המרכזיות הראויות והצודקות שביצע.
בכל הנוגע לפעולות שביצע שחם בניגוד עניינים, קבע בית המשפט בנוסף כי הנאשם קיבל "מאות אלפי החלטות במהלך השנים" , תוך שהוא קובע כי מעשיו של שחם שנתקבלו בניגוד עניינים, "נתקבלו ללא דופי".
התביעה העלתה תזה חדשנית שכונתה "תזת הצבירה", לפיה הצטברות הפעולות של שחם בניגוד עניינים ביחס לשוטרות עמן היה ביחסים צריכה להביא להרשעתו בהפרת אמונים. ואולם, השופט שגיא דחה את התזה הזאת, בקובעו כי "קבלת תזה הצבירה תעמוד בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון, שכן יש בתזה פוטנציאל טשטוש, עד כדי העלמה מוחלטת של קו הגבול המפריד בין התחום הפלילי האסור לבין המרחב שאינו פלילי, ויש בה כדי להעצים את העמימות (הבעייתית) של העבירה". לדברי השופט, קבלה של "תזת הצבירה" תהיה בבחינת "פתיחת דלת למרחב פלילי והזמנתן של מגוון התנהגויות (אתיות, בעייתיות, מוסריות, משמעתיות או סתם מקוממות) להיכנס לתוכו ובלבד שיגיעו בקבוצה".
השופט לא הסתפק בכך, והעביר ביקורת על התביעה בכך שלדבריו היא "ציירה את האישומים נגד ניסו שחם בצבעים שאינן תואמים את זירת המחלוקת המשפטית".
עם זאת, כאמור, הורשע כי הניצב בדימוס בפרשיה השישית בה הואשם בביצוע מעשה מגונה, בכך שנישק בניגוד לרצונה את השוטרת ו"ו. השוטרת התגייסה למשטרה בשנת 2000. במהלך 2010, עת היא הייתה בת 36, פנתה ו"ו לשחם בבקשה לריאיון לצורך מעבר תפקיד.
בהמשך השניים נפגשו באקראי כאשר במהלך הפגישה סיפרה השוטרת לשחם על בקשתה להגיע לראיון אצלו. לאחר שהראיון נערך, החל שחם להתקשר אליה לעתים מדי יום. אט-אט הפכו השיחות בעלות גוון אישי. בתחילת שנת 2012 חזר והפציר שחם בשוטרת להיפגש עמו. באותו היום הוא הגיע ברכבו המשטרתי אל ביתה ואסף אותה. הם נסעו מרחק קצר, חנו והחלו לשוחח. בשלב מסוים רכן שחם לפתע אל עבר ו"ו ונישק אותה על שפתיה, תוך שהוא מחדיר את לשונו לתוך פיה בניגוד לרצונה. בהמשך ניסה שחם לנשק אותה פעם נוספת אך נסוג. בית המשפט דחה את טענת באי-כוחו של שחם כי היה מדובר בטעות בהבנת מצב הדברים.
השופט שגיא ציין בנוגע למעשה בו הורשע שחם, כי בין ו"ו לשחם, לא הייתה מערכת יחסים רומנטית: "השניים לא נפגשו מעולם לקפה, לא הלכו לסרט, לא טיילו ברחובות ירושלים ואין ביניהם שום חוויה משותפת כלשהי".
השופט הוסיף וכתב כי על שחם כ"מפקד בכיר ונערץ במשטרת ישראל", מוטלת מעין חובת זהירות מוגברת, הדורשת בירור מוקדם עם הצד השני לגבי כוונתו, זאת בין היתר, לאור פערי התפקידים והדרגות שבינו ובין ו"ו.
הערעור מתמקד בזיכויו של הנאשם מן העבירה של מרמה והפרת אמונים בשל מכלול מעשיו בשמונה הפרשות השונות הנוגעות לקשריו עם 8 שוטרות שרובן היו כפופות לו. בערעור נכתב, כאמור, כי התנהלותו של שחם עלתה כדי דפוס פעולה, שעניינו ניצול מעמדו הרם לצורך מימוש מאוויו המיניים עם שוטרות זוטרות, ולאחר זאת - טיפול בענייניהן של השוטרות, בהיותו במצב של ניגוד עניינים על רקע קשריו עמן.
לטענת הפרקליטות, בית משפט השלום טעה בכך שהתעלם ממשמעות דפוס ההתנהלות האמור ומהפגיעה הקשה בערכים המוגנים באמצעות העבירה של מרמה והפרת אמונים, ובפרט - מהפגיעה שפגע הנאשם באמון הציבור ברשויות.
לטענת הפרקליטות, "מכלול התנהלותו של שחם בכל הפרשות כולן - בין בניצול מעמדו לצורך קשירת יחסים אינטימיים עם שוטרות הכפופות לו ובין בפועלו במצבים של ניגוד עניינים ביחס לאותן שוטרות עצמן - פגע פגיעה חמורה בכבוד האדם של השוטרות, ביכולת התמרון החופשית שלהן מול מאוויו של מפקד בכיר מהן, ובחירותן לבחור את בחירותיהן באופן אוטונומי מוחלט".
לפי הערעור, "המכלול השחית את מקום העבודה - הוא פגע קשות בשוויון ההזדמנויות של שוטרות בעבודה; בחובת האמון שחב המשיב כקצין בכיר במשטרה לחברותיו, לחבריו, למפקדיו ולפקודיו; בחובת האמון שחב המשיב לציבור בכללו. הוא פגע קשות במחויבותו לאכיפת החוק ולתקינות האינטרס הציבורי שעליו הוא עצמו מופקד. המכלול פגע בכל הערכים המוגנים על-ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים - קרי, אמון הציבור ברשויות, טוהר המידות של עובדי הציבור ותקינות המעשה המנהלי שעליו מופקד עובד הציבור".
עוד נטען בהודעת הערעור כי "עובד בכיר באשר הוא משמש דוגמה ומופת לעובדים האחרים באותו הארגון. כאשר עובד שכזה מנצל את מעמדו כדי לקיים יחסים אינטימיים (אף בהסכמה) - המסר הברור לחבריו לעבודה הוא שזה 'לגיטימי', שניתן לחקותו; שאם לו 'מותר', אז כך גם להם. המסר לחברות אחרות בארגון הוא, שאולי אף הן צריכות 'להסכים' ולהתמסר לו עצמו, או לחבריו הבכירים כמוהו; אולי זו הדרך היחידה להתקיים ולהתקדם במקום העבודה. המסר לכל העובדים הוא, שאולי כך 'מתקדמות' כל הנשים במקום העבודה. הפגיעה בכבוד האדם של העובדות ובשוויון ההזדמנויות שלהן, והפגיעה בחובות הנאמנות של העובד הבכיר כלפי חברותיו וחבריו לעבודה היא אפוא מהותית וברורה".
ככל שיתקבלו טענות הפרקליטות בערעור, תטען הפרקליטות כי יש להחמיר בהתאם בעונש שיוטל על שחם בהתאם למעשים שבהם יורשע.
הערעור הוגש באמצעות עורכות הדין נעמי גרנות ונילי פינקלשטיין מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. ההליך בבית משפט השלום נוהל על-ידי עורכי הדין רונן יצחק, ליאת יוניניאן ורות יצחק שרוני מהמחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה.
"הפך את משטרת ישראל לגן שעשועים לסיפוק מאווייו"
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מסרה בתגובה: "אין דרך יפה להגיד את זה: ניצב ניסו שחם הפך את משטרת ישראל לגן שעשועים לסיפוק מאווייו המיניים. שחם, קצין בכיר ורב-השפעה, מועמד בולט לתפקיד המפכ"ל, הודה כי קיים קשרים אינטימיים ומיניים עם 8 שוטרות צעירות וזוטרות. בחלק מהמקרים, הוא הכיר אותן ברגעי מצוקה, כשביקשו את אישורו להקלת בעיותיהן. רווחתן ועתידן המקצועי נכרכו במוצא פיו. 'הוא המפקד הבכיר, ואת לא אומרת לו לא', כמו שהגדירה זאת בעדותה אחת השוטרות שניצל. מעשיו הפסולים הטילו כתם ודופי בעבודת השוטרות בארגון, שנאלצו להתמודד עם הנחות ושאלות על טיב הקשר ביניהם. כי מבחינת שחם, נשים בסביבת העבודה אינן רק קולגות - אלא מפלט לסיפוק עצמי.
"מבחינה מוסרית, ערכית, פיקודית וציבורית - שחם הוא קצין שסרח. המחלוקת בעניינו מעולם לא הייתה על העובדות - אלא על הפרשנות. טעה בית המשפט השלום, כשהתעקש לראות במסכת המעשים הקשה והסדרתית שורה של אירועים מבודדים. שחם השחית את המערכת והפר את האמון הציבורי שניתן בה. אם זה לא ברור: אנחנו הציבור. איזה אמון יכול להיות לנפגעות ולנפגעים של ניצול מיני לפנות למערכת, שבראשה עומד קצין כמו שחם?
"אנו מברכות על החלטת הפרקליטות להגיש ערעור בתיק, ומקוות שבית המשפט יראה את התמונה בכללותה ויעביר מסר ברור בנוגע לניצול השיטתי שהציג שחם".
סנגורי שחם: "המדינה מנסה לעשות אחורה פנה ולחזור לנקודת ההתחלה"
באי-כוחו של ניסו שחם, עורכי הדין בעז בן-צור ודקלה סירקיס, הגיבו להודעת המדינה וציינו כי "הכרעת הדין שניתנה על-ידי בית משפט השלום ניתנה על יסוד זירת המחלוקת ששורטטה על-ידי המדינה ועל יסוד המסגרת העובדתית והמשפטית שהניחה בפני בית המשפט".
נוכח דברים אלה, באי-כוחו של שחם סבורים כי גם המדינה עצמה מבינה ש"מכלול הראיות שומט את היסוד תחת טענותיה, ולכן במסגרת הערעור היא מתעלמת, כמעט כליל, מטענותיה שלה, מראיות ועדויות שנשמעו במהלך המשפט, בין היתר באמצעות עדי תביעה, אשר סותרות במובהק את טענותיה".
בכל הקשור לעבירת הפרת האמונים ממנה זוכה שחם, טוענים סנגוריו כי "עיקר משפטו של מר שחם התנהל סביב שאלת ניגוד העניינים בין קשרים מוסכמים לבין החלטות שנטען כי קיבל", ו"על יסוד ראיות ועדויות שנשמעו - נפסק כי יש לזכות את שחם מעבירה של הפרת אמונים".
מצדו של שחם נטען כי "התיזה שהציגה המדינה בדבר ניגוד העניינים לכאורה בו היה מצוי שחם בעת שקיבל החלטות בעניינן של אותן שוטרות - קרסה", ועתה - "מנסה המדינה, במסגרת הערעור, לעשות 'אחורה פנה' ולחזור לנקודת ההתחלה שהיא עצמה הגיעה למסקנה שאין לה יסוד ראייתי, ולטעון כי עצם קיומם של קשרים מהווה עבירה".
בהקשר הזכירו סנגוריו של שחם כי "אותן שוטרות, ביחס אליהן מבקשת המדינה לטעון שהן 'נוצלו', סתרו - הן בחקירותיהן במח"ש והן בעדויותיהן בבית המשפט - טענות אלה"; כאשר חלק מהשוטרות הללו גם הגישו תביעה נזיקית נגד המדינה "בשל חקירה משפילה, מביכה ומטרידה שעברו על-ידי חוקרי מח"ש".
לסיכום טוענים בגזרתו של שחם כי "מוטב היה למדינה להפיק לקחים מהאופן שבו נוהלה החקירה, במקום למקד מאמציה בערעור על הכרעת דין סדורה ומנומקת שניתנה בסיומו של הליך משפטי ארוך".