לכל מי שעיניו בראשו, היה ברור שמשרד האוצר, בעגה החשבונאית, "מבשל" דוחות לקראת סוף השנה כדי לעמוד בכל מחיר. כבר במהלך אוגוסט אשתקד שאלתי פה האם נתניהו וכחלון מאבדים שליטה בהוצאות, אז בעקבות פרסום הדוח החודשי של האוצר על ביצוע התקציב ליולי 2018. בתחילת נובמבר קראתי לשניהם להדק את החגורה.
באותו מאמר תיארתי בפרוטרוט מה שעומד לקרות בשטח התקציבי. "בחודשיים הקרובים יעשו באוצר וברשות המסים שמיניות באוויר כדי לעמוד בסוף השנה ביעד הגירעון שנקבע כדי להוכיח שהם מגלים אחריות תקציבי", כתבתי.. "שמיניות באוויר זה אומר דבר פשוט: חשבונאות יצירתיות, או סוג של "בישול" דוחות. בשנה שעברה, בדצמבר, זה היה בכיוון ההפוך. הסתמן שהגירעון נמוך מהיעד, פחות מ-2%, ואז נוצר גירעון חריג מאוד בדצמבר, שכלל העברה מוזרה מאוד ו"מיוחדת" לקרן פיצויים של מס רכוש בלמעלה מ-4 מיליארד שקל. בדומה, ייעשה מאמץ הפוך בסוף השנה הנוכחית לדחות הוצאות או להקדים גבייה - הכל בשביל להגיע למספר הנכסף: גירעון של 2.9% בשנת 2018, בדיוק לפי היעד". וזה בדיוק מה שקרה: האוצר "בישל" דוחות תקציביים (כמו כל שנה אגב), אבל החיסרון של משחק במספרים, של דחיית הוצאות או הקדמת ההכנסות - שהן יצוצו במהלך השנה הנוכחית. כלומר, אותו הפרש בגירעון ש"נדחה" בעקבות המאמץ לעמוד ביעד הגירעון, יצוף השנה. אין ארוחות חינם במשחקים חשבונאיים - את מה שאתה "מבשל" היום, תאכל יותר מאוחר.
יחד עם זאת, ולמרות העננים המתקדרים, למרות שהמשק מגלה סימני האטה קלים, למרות הגידול בגירעון ולמרות חוסר השליטה היחסי בהוצאות השכר בסקטור הציבורי ולמרות שהשווקים הפסיקו להיות כה נדיבים לגיוסים (שהם דלק להשקעות), חייבים להיכנס לפרופורציות. המסמך על גידול בגירעון בשנים הבאות שהגיש האוצר הוא בסך הכל תחזית. תחזית של הוצאות והכנסות שמבוססת על כמה עוגנים - כמו הוצאות ידועות מראש או הכנסות צפויות (מסי הכנסה וקנייה ועוד - על בסיס תחזיתה של רשות המסים). אבל זו טבעה של תחזית, היא בסך הכל תחזית שרואה פני עתיד, לא יכולה ולא מסוגלת לספק מספרים מדויקים. אפשר להניח, בדרך הקודש של האוצר, שהוא מנסה להציג תמונה שחורה, בצדק מבחינתו, כדי להמחיש לשרים את חומרת הדברים, את הצורך בהידוק החגורה החל מכינון הממשלה הבאה (הרי אפשר להניח שחלקם יישבו סביב אותו שולחן גם אחרי הבחירות), או מה שהוא מכנה במסך "צעדי התאמה" או "צעדי התייעלות" - לשיטתו הצעדים הללו אפשריים בצד ההוצאה - הפחתה של הוצאות הממשלה בתחומים האזרחיים או בתחומים הביטחוניים. בצד ההכנסות, האוצר רואה, כהרגלו, נחיצות בביטול פטורים קיימים במערכת המס, העלאה של שיעורי המס הקיימים וכן הרחבת בסיס הגבייה באמצעות טיפול בפרצות מס.
האוצר מונה במסמך שורה של סעיפים שגרמו לשינויים בתחזית ההוצאה, אבל אני חושב שהוא מפספס לחלוטין את התמונה המלאה ואני מקווה שהוא לא עושה מחוסר נוחות להציף זאת ממניעיו הוא. הבעיה היא לא בהוצאה נקודתית כזו אחרת, אלא במגמה היותר רחבה ורבת השנים. וזו המגמה שאני כותב עליה ושוב ושוב בחודשים האחרונים: הפקרות השכר בסקטור הציבורי, דווקא בשכבות היותר עליונות שלו: כלומר, באלו שכבר מרוויחים הרבה יותר מהממוצע בסקטור הציבורי ובוודאי מהממוצע בסקטור הפרטי. הנה לנתונים הבאים, מתוך הדוח האחרון של הממונה על השכר במגזר הציבור לשנת 2016: מספר המועסקים והוצאות השכר במגזר הציבורי, נקבע שם, עלה בעשור האחרון ב-22% - שיעור גבוה יותר מקצב גידול האוכלוסייה באותם שנים. כמו כן, השכר הממוצע של עובדי המדינה עלה בעשור האחרון בכ-20% ואילו השכר הממוצע במגזר העסקי עלה ב-6% בלבד, במחירים קבועים. הדוח שואל בעצמו את השאלה המתבקשת: האם יש תמורה לגידול הממושך בתשומות המגזר הציבורי? והתשובה לכך צריכה להינתן על-ידי כל אזרח ואזרח. צריך להיות גם הוגן: יש שיפור בשירותים שניתנים לאזרח, אבל ספק אם זו התמורה הראויה לגידול המשמעותי במספר העובדים והשכר הממוצע. כך שהתשובה, בסיכומו של דבר, היא שאין תמורה מלאה.
אותו שמן מהמשל של נתניהו, השמן (הסקטור הציבורי) והרזה (הסקטור הפרטי) שמן אם כן מאוד. אחרי כינונה של הממשלה הבאה צריך לשחוט את הפרה הקדושה הזו של השכר בסקטור הציבורי, במיוחד לבכיריו, ולטפל בו, והדרך הטובה ביותר היא לעשות זאת במיסוי יותר על שכר גבוה. הדעת איננה יכולה לסבול שפקידים בשירות הציבורי, בכירים ומוכשרים ככל שיהיו, ייהנו משכר של 90-80-70 ויותר מ-100 אלף שקל בחודש, רק בגלל מנגנוני שכר אוטומטיים והצמדות אוטומטיות - מנותקות מכל היגיון או מציאות.
הגיע העת גם לשחוט את הפרה הקדושה הזו שנקראת "פנסיה תקציבית", שמקזזת מדי שנה יותר מ-20 מיליארד שקל מתקציב המדינה. הגיע הזמן לרסן את ההוצאה עליה, זו לא גזירה משמיים. המדינה היא הריבון והיא כבר הוכיחה שאם היא רוצה היא יכולה לשנות הסכמים לא הוגנים ולא הגונים. זה לגיטימי וחוקי להעלות את ההפרשות של העובדים בפנסיה תקציבית. כחלון, כמו שרי האוצר לפניו, ויתרו על כך. שינסה שוב, לגיטימי וחוקי למסות במיסוי יתר פנסיות מעל רף מסוים או פנסיות כפולות ומשולשות שמגיעות לאנשים ממשרדי ממשלה שונים לאורך כהונתם. זה לגיטימי וחוקי לדרוש מגופים שחרגו מהסכמים את הכספים בחזרה. למעשה, זו חובתם של אנשי משרד האוצר, שר האוצר הבא וראש הממשלה הבא. לא ייתכן שכנסת ישראל תתעסק בדי הרבה זוטות, ולא תטפל בפצצת הזמן המתקתקת של הפנסיה התקציבית עם התחייבות של יותר מטריליון שקל על שמונחים כמו אבן רחיים על הדורות הבאים.
למרות הכל ואף על פי כן, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, דרך שני דברים: האחד, הממשלה האחרונה הצליחה לרסן את כוחה הביורוקרטי והרגולטורי של ממשלת הפקידים ורואים זאת בדירוגים עולמיים - הממשלה הבאה חייבת להמשיך בכך; השני, הנתון הכלכלי הכי חשוב שפורסם בשבוע האחרון: שיא של כל הזמנים בזרימת כסף לגיסוי ההיי-טק ב-2018 - 6.5 מיליארד דולר(!). זה חלק מהדלק הגדול של הסקטור הפרטי. נכון, רובו כסף זר וזה די מרגיז שגופים ישראלים כמעט לא משתתפים בחגיגה, אבל מדובר ב-6.5 מיליארד דולר שזורמים לסטארט-אפים הוא - חלק מחומרי הגלם שמניעים את הסקטור הפרטי, שמייצרים בתורה תעסוקה איכותית, תעסוקה שמספקת את מרבית המסים של מדינת ישראל (הרי מועסקי ההיי-טק, ברובם, שייכים לעשירונים העליונים ומשלמים את מרבית המסים בישראל), הם מיצרים מעגלי תעסוקה נוספים שלא קשורים דווקא להיי-טק והזרם האדיר הזה נמשך כבר שנים רבות ומושך את המשק הישראלי כלפי מעלה. טוב שהממשלה לא מתערבת שם ועדיף שתפסיק להתערב בדברים אחרים, כמו רגולציות עקומות שלא משרתות את הצרכנים אלא כמה עיתונאים ועמותות "חברתיות" בתחפושת פוליטית. הממשלה בהחלט צריכה להתערב בריסון הפקרות השכר בסקטור הפרטי מצד אחד ומצד שני בריסון תכנוני המס האדירים בסקטור הפרטי שהפך לאחת הרעות החולות בכלכלה הגלובלית.
