ירון לונדון / צילום: איל יצהר
בשבוע שבו גלית דיסטל-אטבריאן הודתה לגבר היהודי האשכנזי הסטטיסטי על היותו אינטליגנטי יותר מ-80% מהאוכלוסייה האנושית, נפרדנו גם מהתוכנית המיתולוגית של אחד כזה, לא סטטיסטי כלל וכלל. ואכן, ירון לונדון, אחד משני הבסיסים האיתנים של תוכנית האקטואליה "לונדון וקירשנבאום" ואחד העיתונאים המכובדים והמוערכים בישראל, הוא כנראה אינטליגנט יותר מרובנו. העיתונאי הבכיר שהיה השראה לדמותו של ירון זהבי, הצבר האולטימטיבי, ידע לשאול שאלות נכונות ברגעים נכונים ושחה נגד הרבה זרמים.
ירון לונדון היה קול של דור. דור המייסדים, הלבנים, הפריבילגים. כשהודיעו שהתוכנית יורדת, סערה מדינת אשכנז. ארץ ישראל הישנה והטובה - על סמליה הגבריים, השבעים, הזחוחים, שאינם שונאים נשים חלילה אבל אוהבים אותן מיידלעך - הארץ הזאת הולכת להם פייפן ויורדת להם מהמסך, והם לא יודעים לאן להוליך את החרפה.
לונדון הצליח בקלות לשים את האצבע על הסיבה לכישלון התוכנית שלו. הוא נשא קינה מהוגנת ומאופקת על נתוני הרייטינג הנמוכים ומצא את כולם אשמים: שעת השידור, המפרסמים והנשים שמחזיקות את הארנקים אבל לא נוהרות בהמוניהן לצפות. בראיון לאתר גלובס טען כי "הרייטינג היה מוגבל כי נשים לא צפו... אולי הן העדיפו תכנים שקשורים למשק בית או ליחסים אישיים". שעות לאחר פרסום הראיון הרשת געשה מכעס של נשים. ובצדק גדול. ואם יש דוגמה אחת טובה לאיך איבד לונדון את הצופות - הנה היא:
על הטרדות מיניות לא חשש לונדון להביע את דעתו, שהייתה כצפוי מיזוגנית להחריד. בשנת 2014, כשדנו בפאנל התוכנית על התלונות נגד סילבן שלום שהחל את המרוץ לנשיאות המדינה, הביע לונדון את דעתו הנחרצת: "נגיד שהיא דוברת אמת. לפני 15 שנה, איש צעיר ביקש אותה למצוץ לו בבית מלון. נו, לא בסדר... לא בסדר... בסדר. עכשיו היא התעוררה אחרי 15 שנה... תגובתי לנושא היא"... התגובה של לונדון לא הייתה מילולית. הוא חיקה בשפתיו ובלשונו צליל נפיחה. כי זה מה שחשב לונדון על תלונתה של אישה, נפגעת תקיפה מינית. והייתה לו במה בפרה-פריים שאפשרה לו את הנפיחה הזאת.
אבל לא רק נשים הפסיקו לצפות ב"לונדון וקירשנבאום". 5%-8% רייטינג מעידים שעוד צופים אבדו בדרך. לונדון לא פספס הזדמנות להכחיש את פרשת ילדי תימן החטופים, בקנאות ובלויאליות לשבט הלבן, ושאל פעם אחר פעם איפה הילדים השחומים במשפחות האשכנזיות. גם כשהוצגו בפניו מקרים כאלה בדיוק, הוא עטה על פניו מסכה משועשעת וסירב להאמין.
בראיון עם יגאל רביד, כשנדרש לפרספקטיבה על הראיון שערך עם נסים סרוסי עשורים קודם לכן ועורר סערה, טען לונדון: "מה שחשוב, מה שלמדתי מזה, שהמנחה או איש הטלוויזיה צריך להביא בחשבון איך הוא נתפס שם, ואיך זולתו נתפס שם". זהו. לא חלילה שהמנחה והמרואיין הם אנשים שמגיעים מתרבויות שונות שעלולות להתנגש, ומישהו עשוי להיפגע. לא. הכי חשוב זה איך אתה נתפס. התנצלות, מיותר לציין, לא הייתה שם.
ולפעמים - החגיגה נגמרת. הצופים שלונדון זלזל בהם - בתחומי העניין שלהם, באמינות שלהם, ברמת המשכל שלהם - לא רצו לראות את מי שעולב בהם, ועל אחת כמה וכמה - הצופות. הממזרות שינו את הכללים, והן בחרו לא לצפות בתוכנית שבה המנחה לא מפספס הזדמנות לנפוח בפניהן.
ועצה אישית ממני אליך, לונדון: רגע לפני שאתה מתחיל תוכנית חדשה, ואם תמצא איזה רגע פנוי, חפש את אתר "פוליטיקלי קוראת". תגלה שם עולם שלם שבו נשים קוראות וכותבות על דברים שמעניינים אותן - ואלה לא משק בית ויחסים אישיים.