הייטק גלובלי / אילוסטרציה: שאטרסטוק
המגזין MIT Technology Review פרסם בשבוע שעבר מאמר מקיף על נוכחותן של חברות הייטק בינלאומיות בישראל ועל האיום האפשרי שהן מהוות על אלפי הסטארט-אפים המקומיים ועל כלכלת ההייטק הישראלי. תחת הכותרת "אומת הסטארט-אפ הישראלית נמצאת תחת איום מכיוונם של ענקי הטכנולוגיה שטיפחו אותה" מתאר המאמר את סצינת השחקנים הזרים, המשמעותיים כל כך להייטק הישראלי.
יותר מ-300 חברות הייטק בינלאומיות פעילות היום בשוק הישראלי ותרמו לעיצובו כמרכז חדשנות ויזמות מוביל בעולם. אל אינטל, IBM, מיקרוסופט, סיסקו ומוטורולה - שהיו החלוצות בזירה המקומית - הצטרפו בשנים האחרונות פייסבוק, גוגל, אמזון, אפל ועוד מאות חברות אחרות, המרכיבות כיום את פסיפס ההייטק העולמי. חלקן הגיעו לכאן משום שרכשו חברת הייטק ישראלית, אחרות החליטו לפתוח כאן את משרדיהן כי זה המקום הנכון להיות בו, משתי סיבות עיקריות: יש בישראל הרבה מאוד מוחות מוכשרים המהווים נכס עבור כל חברת הייטק עתירת מחקר ופיתוח; ובנוסף, יש כאן אלפי סטארט-אפים (כ-6,000 בכל רגע נתון על פי המאמר), היכולים להוות מטרה לעסקת רכישה לכל המרבה במחיר. לכאורה, חדשות טובות לא רק עבור החברות הזרות, אלא גם, ובעיקר, עבור החברות המקומיות ועבור האלפים שעובדים בהן. אבל המאמר מעלה מספר בעיות משמעותיות, הגורמות לתמונה הוורודה הזו להיראות קצת פחות זוהרת.
חברה מקומית מייצרת גם משרות חיצוניות
ראשית, המשכורות. חברות גדולות משלמות יפה: בשנים האחרונות "יפה" הפך להרבה, הרבה מאוד כסף. ברצותן למשוך אליהן אנשי פיתוח ישראלים, הן משלמות שכר גבוה מאוד, כזה שסטארט-אפים אינם מסוגלים להתחרות אתו. חלקן מציעות בונוסים עשירים ביותר, רובן מציעות סביבת עבודה עתירה בפינוקים רבים ובשנים האחרונות הן גם נעשו מאוד אגרסיביות במאמצי הגיוס שלהן - החל משלטי חוצות ענקיים ומאירי עיניים והמשך באיתור טאלנטים ופניות אישיות אליהם תוך הבטחות מפוצצות, שקשה מאוד לסטארט-אפים צעירים להתמודד איתן. תוסיפו לכך את העובדה שבהייטק הישראלי חסרים באופן קבוע כ-15 אלף איש ותקבלו תמונה לא בריאה של חוסר בכוח אדם ומאבק איתנים על עובדי ההייטק, הנשאבים באופן כוחני למדי אל מרכזי הפיתוח של החברות הבינלאומיות הפועלות כאן בארץ.
תופעה נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות: פחות סטארט-אפים חדשים נפתחים (ירידה של 10% מאז שנת 2015) לעומת עלייה במספר המיזמים שנסגרים בגלל חוסר יכולת לגייס כספים או פשוט בגלל כישלון עסקי. על אף שלכאורה אין קשר בין תופעה זו - המשקפת גם מגמה עולמית - לבין נוכחות החברות הזרות, ברור שהלחץ התחרותי המופעל על ידי החברות הגדולות לא מוסיף בריאות למיזמים קטנים הנלחמים מדי יום את מלחמת קיומם. עוד נושא שהמאמר של MIT Technology Review נדרש אליו בהרחבה: חברות בינלאומיות הפותחות כאן מרכזי פיתוח (ולא מעסיקות עובדי שיווק, מכירות, ייצור וניהול), אינן תורמות לכלכלה הישראלית כמו חברות "שלמות". על פי מחקרים שבוצעו בישראל, חברה "שלמה" מייצרת שלוש משרות חיצוניות לחברה על כל משרה פנימית (עורכי דין, רואי חשבון, ספקים, יועצים למיניהם), בעוד שחברת "מחקר ופיתוח" מייצרת רק שליש משרה חיצונית על כל עובד.
המאמר מסיים בדוגמאות לנסיונות לתיקון המצב באמצעות הטבות שמחלקת הרשות לחדשנות לחברות ישראליות שיש להן פוטנציאל להפוך להיות חברות גדולות בפני עצמן. זהו צעד הגיוני, כי הרי ברור לכאורה שהאינטרס המובהק של ההייטק הישראלי הוא לייצר רק חברות ישראליות גדולות ושלמות, המעסיקות את מיטב הכשרונות הישראלים ומייצרות משרות רבות סביבן. למה לכאורה? כי התמונה איננה פשוטה כפי שהיא אולי מצטיירת כאן. נוכחותן של חברות בינלאומיות זרות בישראל קריטית להמשך צמיחתו של ההייטק הישראלי. נתחיל בתופעה הלא כל כך פופולרית, שהחברות האלו קונות כאן סטארט-אפים על ימין ועל שמאל.
התופעה הזו, "תרבות האקזיטים", זכתה כבר לאינספור השמצות מבלי לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה שזהו הדלק המניע את כלכלת ההייטק הישראלית. בהינתן שלמעלה מ-90% מהמימון להייטק הישראלי מגיע ממקורות מימון פרטיים, חשוב לזכור שהמשקיעים הללו מחפשים תשואות להשקעותיהם. לפעמים התשואות האלו מגיעות מחברות "גדולות" שמגיעות לשוויים של מליארדי דולרים, אבל ברוב המקרים מדובר ברכישות הרבה יותר קטנות, של חברות שפשוט אין להן היכולת לצמוח מספיק מהר או שאין להן זכות קיום כחברות עצמאיות. בעמק הסיליקון המצב דומה וכך גם במרכזי חדשנות ויזמות אחרים מסביב לעולם. ההמשכיות הזו של כלכלת ההייטק חיונית לעצם קיומו של ההייטק הישראלי וחשוב לקחת זאת בחשבון כשמנסים להגביל את יכולתן של החברות הזרות לרכוש כאן חברות קטנות.
פתרונות יצירתיים עדיפים על מגבלות
נקודה נוספת שחשוב לזכור: התחרות הקשה הזו על הטאלנט ועל השכר איננה ייחודית להייטק הישראלי. היא מתקיימת במלוא עוזה גם בעמק הסיליקון, בניו יורק, בברלין ובלונדון. ובכל מקום אחר בו יש ריכוז של כישרונות אנושיים ויזמות. המחסור בכוח אדם מתאים הוא בעיה עולמית, והדרך להתמודד איתו איננה בהטלת מגבלות על חברות זרות אלא במציאת דרכים יצירתיות להכשרה מהירה של אלפי אנשי פיתוח בהייטק הישראלי. בעמק הסיליקון, מספרם של עובדי פיתוח שלא עברו הכשרה אקדמית אבל כן עברו קורסים מזורזים בפיתוח תוכנה ובמקצועות רלונטיים אחרים, עלה בשנים האחרונות באופן דרמטי. בחברות לא מעטות מספרם עולה על האקדמאים שהקדישו שנים ארוכות וכסף רב כדי לרכוש מקצוע שיכשירם לעבוד בהייטק. בישראל אנחנו עדיין מעדיפים לגייס את בעלי הניסיון מיחידת 8200 שגם רכשו תואר אקדמי, אבל המגמה העולמית של הכשרה מואצת לא תפסח על ההייטק המקומי והיא יכולה להיות חלק מהפתרון.
וכמובן, הפתרון אמיתי, ארוך הטווח אך הנכון, זה שיספק את תיאבונן של חברות ההייטק הגדולות וגם ישאיר מרחב לסטארט-אפים הקטנים, הוא שילובן של האוכלוסיות המודרות עדיין מההייטק הישראלי. שילובן של הרבה יותר נשים, הרבה יותר ערבים, חרדים ותושבי הפריפריה בהייטק המקומי יכול לתת פתרון לאלפי המשרות המתחרות כרגע על מאגר מצומצם מדי של הון אנושי מתאים. הפתרון הזה יתרום באופן ישיר לכלכלה הישראלית ובאותה הזדמנות יטפל בחלק משמעותי מה"איום" לכאורה של החברות הזרות על ההייטק המקומי.
עד אז, עד שזה יקרה, מוטב לנו לחשוק שפתיים ולקבל בנימוס המתחייב את ענקיות ההייטק העולמי, כי נוכחותן כאן חשובה בהרבה מהאיום שהן מסמנות לנו. חשוב שנמשיך לקבל אותן בסבר פנים יפות, לארח אותן במקומותינו, לסייע להן במאמציהן להשתלב בסצינה המקומית ומדי פעם להריע להן על עוד רכש מוצלח של חברת הייטק ישראלית, גם אם הן גייסו כמה עשרות מהנדסים באמצעות משכורות מעלפות ופינוקים שרק הן יכולות להרשות לעצמן.
יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל