"אני עומד לספר לכם סיפור. אבל אהיה כן איתכם. אין לו סוף טוב. בעצם, אין לו סוף בכלל. הוא מספר על איך קבוצת מוסדות שעל חלקם אתם אמורים לסמוך, נפגשו ופתחו במלחמה. לא מלחמה מהסוג שאתם חושבים עליו, עם טנקים ומטוסים ומצעדים וכל החרא הזה, אני מדבר על מלחמת סמים. כזו שקל לשכוח שהיא קיימת עד שאתה קולט שבשלושים השנים האחרונות במקסיקו, היא הביאה למותם של חצי מיליון אנשים. והמספר ממשיך לעלות... תראו, אני לא יכול לומר לכם איך מסתיימת מלחמת הסמים הזו. אני אפילו לא יכול לומר לכם אם היא מסתיימת בכלל".
***
המונולוג הזה, שפותח את העונה הרביעית של נרקוס - דרמת הפשע המצליחה של נטפליקס שעוסקת במלחמות הסמים באמריקה הלטינית - מוקרא על רקע חטיפה אלימה שמתרחשת במרכז עיר מקסיקנית באור יום מלא. שני אנשים ניגשים מאחור לאדם אחר, מלבישים שק כהה על ראשו ודוחסים אותו במהירות למכונית. החוטפים מהדקים אזיקון על פרקי ידיו ודוהרים משם, אבל אז מכוניתם חולפת על פני ניידת משטרה שמתחילה לעקוב אחריהם. הצופה הטיפוסי של נטפליקס - זה שחי במערב, סומך על המשטרה, ולא קורא פעמיים בשבוע על אנשים כפותי ידיים וקדוחי גולגולת שהתגלו ברחוב או על גופות שנתלו מגשרים שמעל כביש מהיר - מתכונן לעימות.
הוא עדיין לא יודע את זהותו של החטוף, אבל הוא מנחש שהאנשים שסוגרים עליו במושב האחורי הם הרעים, ושאם שני השוטרים שבניידת יבחינו שבמכונית הסמוכה יושב אדם שראשו מכוסה, משהו קיצוני יקרה. אלא שמיד אחרי שהניידת נעצרת ברמזור ליד מכונית החוטפים, והשוטרים מסתכלים לתוכה, הסיטואציה מתהפכת. הפושע שליד ההגה נועץ בהם מבט רב משמעות והניידת מאטה. השוטרים נותנים לחוטפים לפנות ימינה ואז מלווים אותם באיטיות.
המסר שהצופים נשארים איתו ברור: השחיתות השלטונית לא נוצרת על המקום בגלל איום ספונטני או הצעת שוחד מפתיעה. היא עמוקה ומושרשת בהרבה. השוטרים לא רק נמנעים מלאכוף את החוק. הם שותפים בצורה פעילה בהפרתו. ריבונות המדינה נגוזה לתוך עננה סמיכה ולבנה של קוקאין.
העונה החדשה של נרקוס, שמתמקדת בסיפור הפיכתה של מקסיקו לשחקנית המשמעותית בעולם בתחום הברחת הסמים (לארה"ב, השוק הגדול בעולם, שנמצא מעבר לגבול מצפון), היא בסך הכול עוד טיפה בים התוכן שעוסק במלחמה הגלובלית בסמים. זה לא מפתיע במיוחד: לא רק בגלל שאנשים בכל העולם אוהבים להתמסטל ותמיד שמחים לראות שלאורך הדרך הארוכה מהמטעים בקולומביה ועד לנחיר היו לא מעט אנשים שעבדו קשה מאוד בשבילם, אלא כי במלחמה הזאת יש אפשרות להתפלש עד צוואר באלימות, תשוקה, תאוות בצע, שחיתות ונחישות - כל האלמנטים שמרכיבים סיפור טוב. וכמובן שעצם זה שכל העוסקים בתחום, שוטרים או גנבים, מכנים אחד את השני "פנדחו" ו"קאברון", עוזר מאוד.
בלי להיכנס עמוק מדי לעולם התוכן שסביב סוחרי הסמים, שכולל סדרות, סרטים עלילתיים ודוקומנטריים, תוכניות ריאליטי ומשחקי מחשב, כדאי להזכיר את העונות הקודמות של "נרקוס" ואת "אל צ'אפו", שתיהן של נטפליקס. שלושה עשורים וחצי אחרי טוני מונטנה מ"פני צלקת", השתלטו על התודעה שני נבלים אמיתיים וגדולים מהחיים לא פחות - ראש קרטל מדיין הקולומביאני המנוח פבלו אסקובר, וראש קרטל סינלואה המקסיקני העצור חואקין "אל צ'אפו" גוזמן. שתי העונות הראשונות של נרקוס בחנו לעומק את סיפורו של אסקובר - גנב המכוניות שהפך למלך הקוקאין העולמי ולרוצח המונים. במקביל, שלושת העונות של "אל צ'אפו" תיארו את עלייתו ונפילתו של גוזמן, שטיפס את דרכו בנחישות רצחנית לפסגת פירמידת הסמים העולמית שני עשורים לאחר מכן.
העובדה ששתי הסדרות עוסקות באנשים אמיתיים, שהן הושקו פחות או יותר באותו זמן ושהן מתיימרות לספק פרשנות דרמטית-היסטורית על אירועים אמיתיים שקרו, עשויה ליצור אצל הצופים את התחושה שהמציאות המדממת שמתוארת בהן היא נחלת העבר. אלא שבעוד קולומביה עדיין מלקקת את הפצעים של מלחמות האזרחים והסמים שלה שכמובן נכרכו זו בזו, במקסיקו מתנהלת מדי יום לחימה רצחנית שסופה עדיין לא נראה באופק.
130 פוליטיקאים נרצחו השנה
מלחמות הסמים במקסיקו שהחלו בדצמבר 2006, מתנהלות בין הקרטלים לבין עצמם ובינם לבין מגוון כוחות הביטחון הפועלים במדינה. עיקר המאבק הוא על שליטה בנתיבי ההברחה לארה"ב והכסף גדול מספיק כדי להכניס מדינת ענק כמו מקסיקו לתוך סחרור של מעשי טבח והידרדרות שלטונית רב תחומית. ב-12 השנים שחלפו מאז תחילתן, גבו מלחמות הסמים במדינה את חייהם של לפחות 300 אלף איש. עקבותיהם של יותר מ-30 אלף נוספים נעלמו לבלי שוב ואת מספר הפצועים אף אחד בכלל לא טורח למנות.
הטרגדיה המקסיקנית עשתה בעשור החולף לא מעט כותרות וסיפקה סיפורים שלא ייאמנו: השוטרת האחרונה שנותרה בעבודה מבין אנשי תחנתה הנעלמים זה אחר זה וסירבה בעקשנות להיכנע עד שנרצחה גם היא; היעלמותם המסתורית של 43 סטודנטים שזעזעה את המדינה ב-2014; הסיפור הנורא על הבלוגרית שרוצחיה השתמשו בחשבון הטוויטר שלה כדי להפיץ את תמונת גופתה הירויה בתוספת אזהרה לאנשי תקשורת אחרים; וכמובן, בריחתו הנועזת של אל צ'אפו מהכלא השמור במדינה ב-2015.
ב-2017 נרצחו במדינה יותר מ-29 אלף איש, ועל אף שאין מספרים לסיכום 2018, קיים סיכוי לא רע שהשיא שנקבע לפני שנה כבר נשבר. במאי האחרון נרצח במקסיקו אדם מדי 15 דקות בממוצע. שיא שלילי נוסף נרשם במהלך שנת הבחירות הסוערת: לא פחות מ-130 פוליטיקאים, מהם 48 מועמדים בבחירות, נרצחו במדינה במהלך השנה החולפת.
הצצה לא רעה לעומק השחיתות האמיתית במקסיקו אפשר היה לקבל בעדות שנמסרה במסגרת משפטו של "אל צ'אפו" גוזמן, שמתנהל בימים אלו בבית המשפט הפדרלי בברוקלין. העד, חסוס זמבאדה, אמר בבית המשפט שהוא אישית שילם שוחד בסך מיליוני דולרים לג'נארו גרסיה, פקיד ממשל לשעבר שלפני כ-13 שנים שימש עוזר קרוב לנשיא מקסיקו החדש, לופס אוברדור. זמבאדה טוען שאת הכספים העביר כשירות לאחיו, ישמעאל "אל מאיו" זאמבאדה, שהיה סגנו של גוזמן. מי שצפה ב"אל צ'אפו" מכיר אותו באופן אינטימי.
אולם בעוד שצרכן הסדרות המערבי יודע לא מעט על יחסי הכוחות שבין הקרטלים, הוא פחות בקי במציאות החיים במדינה דוברת הספרדית הגדולה בעולם. מקסיקו לא מסוקרת כמו ארה"ב או רוסיה, וגם לא כמו בריטניה, צרפת או גרמניה, וגם התמורות שחלות בה בימים אלו, ושעשויות לשנות את הנתיב שבו היא מדשדשת כבר שני עשורים, מסוקרות ברובן דרך הזווית האמריקאית שלהן.
כעת, כשבמקסיקו סיטי נכנס לתפקיד הנשיא איש השמאל אוברדור המצטייר כשונה באופן מהותי מקודמיו, ייתכן שהמדינה הענקית תעלה על דרך חדשה. רמז לכך ניתן לראות בשלושה צעדים סמליים שנקט עם כניסתו לתפקיד: סירובו לעבור להתגורר במעון הנשיא הרשמי, מכירת המטוס הנשיאותי, והחלטתו לקצץ 60% משכרו תוך הבעת ציפייה שבכירים אחרים ינהגו כמותו.
אנדרס מנואל לופס אוברדור, הידוע בכינוי AMLO (ראשי התיבות של שמו), התמודד בבחירות האחרונות בפעם השלישית. ב-2006 הוא הפסיד בפער זעום לפליפה קלדרון, ושש שנים לאחר מכן ניגף בפני מפלגת PRI שאמורה הייתה למגר את האלימות והפשע שבאותו שלב כבר הגיעו לרמות בלתי נסבלות. אלא שמאז לא התחולל השינוי, והתנאים בשלו למסר החתרני יותר שאוברדור בן ה-65 הציג בפני הבוחרים.
אלדד לוי, שחוקר את החברה והפוליטיקה המקסיקנית כחלק מהדוקטורט שהוא עובד עליו באוניברסיטת אוסטין, אומר כי ההבטחה הגדולה של אוברדור היא החזרת התקווה. "אחת הבעיות שמעכבת את היציאה של מקסיקו מהבור שהיא כלואה בו היא הציניות", לדבריו. "יש בה חוסר אמון מוחלט במערכת הפוליטית המושחתת וביכולת לשנות את המציאות החברתית".
משום כך, לוי סבור, ההכרזות האחרונות על פירוקה של יחידת משטרה שידועה באלימות ארוכת השנים שלה ועל פתיחתה המחודשת של החקירה לבירור נסיבות היעלמותם של 43 הסטודנטים, הן חלק מהמהלך של אוברדור ואנשיו לעצב מחדש את ההיסטוריה של המדינה.
עוני, עוני ושוב פעם עוני
על הנייר, מצבה של מקסיקו דווקא לא רע. כלכלתה ממוקמת במקום ה-11 בעולם עם תוצר של 2.4 טריליון דולר לשנה ועם צמיחה מתונה אך רציפה של בין 2% ל-3%. היא מחזירה את חובותיה בצורה משביעת רצון, מייצרת יותר ויותר, ושיעור האבטלה בה עומד על 3.4% בלבד. עם זאת, הנתונים מתעתעים. בעוד ששיעור האבטלה הרשמי אכן נמוך מאוד, בפועל, כרבע מאוכלוסיית המדינה סובלת מתת העסקה.
מטבע הדברים, למצב הזה יש ביטוי משמעותי בשכרם. על-פי הערכות המתבססות על הגדרת עוני כמחסור אמיתי במזון, יותר מ-40% מאוכלוסיית מקסיקו נמצאת מתחת לקו העוני. ואם זה לא היה ברור עד כה, המדינה שהוציאה מתוכה את קרלוס סלים (שלמשך זמן מה היה האדם העשיר בעולם), מתאפיינת בכלכלה שחלק עצום מההון בה מרוכז בידי אליטה מצומצמת. במילים אחרות: תנאים אידיאליים לשאיבת אנשים צעירים לארגוני פשיעה.
ד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, מספר שהוא פגש את אוברדור פעמיים, כשהנשיא עוד היה אופוזיציונר כמעט נצחי ("זה קצת סיפורו של בגין") והתרשם שיש לו עמדות מאוד נחושות בסוגיות מקסיקניות ובינלאומיות. "יש קווי דמיון מאוד גדולים בין מה שהוא אמר באופוזיציה בעשור האחרון לבין מה שהוא הכריז עם השבעתו", אומר דוידי. "הוא מזהה את הבעיות של מקסיקו בשלושה מישורים: המישור הראשון הוא עוני, המישור השני הוא עוני והמישור השלישי הוא עוני".
בנוסף לכך, דוידי אומר שלפחות על-פי הצהרותיו, מתכוון אוברדור להילחם בקרטלים משתי סיבות. "כבר 20 שנה שיש לקרטלים השפעה מאוד-מאוד גדולה על חיי היומיום במקסיקו. לא רק על עקומת הרצח במדינה שהיא אדירה, אלא גם במובן שהם פשוט חודרים לכל מקום: לפרלמנט, לעיריות, לצבא, למשטרה. הוא מבין שככה אי אפשר לקדם את נושא המשילות שמעסיק אותו מאוד. שבמצב הזה קשה להוציא לפועל דברים במדינה. שצריך לשנות את המצב שבו לא תמיד מה שמחליטים במרכז המדינה מגיע לכל מקום".
דוידי אומר שאוברדור מבין היטב שבמקומות שמהם המדינה נסוגה אין חלל ריק. "על-פי התפיסה שלו, לתוך הוואקום נכנסים הקרטלים, השחיתות וההפרטה. הוא רוצה מדינה חזקה. לא במובן של צבא - אף שהוא חושב שצריך לחזק את המנגנונים שנלחמים בפשע - אלא במובן שהמדינה צריכה להיות נוכחת. היכן שהיא נסוגה נכנסים הקרטלים כגורמים שלטוניים.
"הבוסים של ארגוני הסמים הם אומנם פושעים מתועבים, אבל הם לא מטומטמים. הם עושים בשכונות המון דברים שהמדינה לא עושה. הם יכולים להקים בית ספר או לתרום כסף, הם יכולים לסלול כבישים ולהביא חשמל. כל הדברים הללו מהווים עבורם מעין שכפ"ץ ציבורי שמגן עליהם בפני כוחות הביטחון. לכן, הרבה מברוני הסמים שנתפסו זוכים לתמיכה עממית. הם נתפסים כאלו שבאים להציל את השכונה או את הכפר כי אין אף אחד אחר שדואג לך שם. כשאתה בשכונה כזאת, לא אכפת לך מאיפה מגיע הכסף. אתה רק שמח שיש משהו".
דוידי אומר שאוברדור רואה את סוגיית השכר כמרכזית להצלחתו וסבור שעליית השכר במקסיקו לא רק שתניע את גלגלי הכלכלה ותביא לצמיחה אלא שתיצור תנאים הכרחיים להפיכת עולם הפשע לפחות אטרקטיבי. בנוסף לכך, הוא אומר שאוברדור מעוניין להגדיל את הוצאות הממשלה וליצור מקומות עבודה באמצעות הקמת מסילות ברזל, החזרת תעשיות החשמל והנפט שהופרטו במשך השנים לידי המדינה, ובמקביל לפתוח 100 מוסדות אקדמיים חדשים שיכשירו את הדור הבא של מקסיקו לעבודות מכניסות בהרבה. "הוא רוצה לשנות את התפיסה שמקסיקו היא מקום עבודה לעובדים זולים", כך דוידי. "בעברית של מנהלים אומרים שהוא רוצה להשביח את ההון האנושי".
תלות מוחלטת בשכנה מצפון
תפיסת העולם של אוברדור, יחד עם הנסיבות הגיאוגרפיות והכלכליות שהוא קיבל בירושה, נראות כמו כאלו שמציבות אותו במסלול התנגשות עם ארה"ב והנשיא הקפריזי שלה. בזמן קמפיין הבחירות שלו לנשיאות, כשאובדור נשאל על-ידי עיתונאים מה דעתו על סוגיית ההגירה הנפיצה שהעיבה על יחסי המדינות, הוא אמר שוב ושוב כי "מקסיקו לא תעשה את העבודה המלוכלכת בשביל מדינות אחרות", ואף אחד לא היה צריך לפענח שום כתב סתרים בשביל להבין את כוונתו. אלא שלדברים שנאמרים באספות עם בזמן קמפיין יש פונקציה שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם ניהול שוטף של מדינה, וכעת נראה שאוברדור מתאים את עצמו למציאות המורכבת.
עד כמה מורכבת? ישנם לא מעט מדדים שמראים עד כמה עמוקה השליטה האמריקאית בכלכלה של מקסיקו, אבל נתון אחד בולט מעל כולם, והוא זה שמאפשר לטראמפ להפעיל עליה לחץ אפקטיבי: לא פחות מ-80% מהייצוא המקסיקני שעמד בשנה שעברה על 410 מיליארד דולר היה לארה"ב.
בשנה האחרונה טראמפ קיצץ בצורה ניכרת את הסיוע האמריקאי למרכז אמריקה, ובאוקטובר האחרון איים שיסגור את הברז כליל אם שיירות המהגרים, שעושות את דרכן דרך מקסיקו לכיוון ארה"ב, לא ייעצרו. על מידת החוכמה של הצעדים האמריקאים ניתן להתווכח, אבל כעת נראה שלפחות בצד המקסיקני, הם החלו להניב פירות.
לפני כמה שבועות הודיע הממשל המקסיקני החדש על תוכנית חומש חדשה, שנועדה לצמצם את ההגירה ממרכז אמריקה לכיוון צפון. שר החוץ המקסיקני מרסלו אבררו הצהיר כי ממשלתו תשקיע בחמש השנים הקרובות 30 מיליארד דולר בפיתוח המדינות שמדרומה ובמקביל אמר כי מקסיקו תשנה את מדיניות ההגירה שלה. שני הצעדים מיועדים לצמצם את המוטיבציה של מהגרים פוטנציאליים לצאת לדרך, אבל גם לאותת לטראמפ כי מקסיקו מעוניינת לשתף עמו פעולה ולא לשבור את הכלים.
למערכת היחסים הטעונה בין ארה"ב למקסיקו יש שורשים היסטוריים ארוכים. לאחר הניצחון האמריקאי במלחמה שהתנהלה בין המדינות באמצע המאה ה-19, חמסה ארה"ב מידי שכנתה שטח של 851 אלף קמ"ר שכולל את קליפורניה, יוטה, נבאדה, רוב אריזונה, מחצית מניו מקסיקו וחלק קטן מוויומינג. במשך השנים, האמריקאים תמיד התנשאו על המקסיקנים שאותם ראו כמעין ברברים נוחים לניצול ולמעשה התייחסו אל המדינה כמעין חצר אחורית מוזנחת - כזו שיכולה להיות פרועה ומוזנחת, אבל תמיד תחת שליטה.
פרופ' רענן ריין, סגן נשיא אוניברסיטת ת"א, המתמחה בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, אומר כי גישתו של אוברדור לעניין דומה לגישתו במלחמה בסמים: פגיעה בשורשי הבעיה תצמצם את הביקוש. "אני חושב שאפשר לראות את הצעדים שלו כסוג של רצון לשיתוף פעולה עם הממשל של טראמפ במקום בחירה במדיניות של החרפת המתחים שקיימים בלאו הכי", אומר ריין.
כעת, נותר לראות אם טראמפ יתפוס את הפעולה המקסיקנית כמחווה חיובית או ככניעה ואם הוא ייאות להגדיל חזרה את הסיוע האמריקאי לאותן מדינות. מצד אחד, בחודש ומשהו שחלף מאז בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב, הנשיא הרגיע מאוד את הרטוריקה המתלהמת שלו כלפי כל מה שקורה אצל שכנותיו מדרום. מצד שני, הוא עדיין ה"דונאלד" וקשה מאוד לצפות את צעדיו.
"התשובה תלויה בצרכים הפוליטיים הפנימיים של טראמפ ובסוגיות כמו החקירה של המעורבות הרוסית בבחירות או החקירות לגבי התשלום שלו לנשים כדמי שתיקה", אומר ריין. "כמו אצלנו, לא מעט פעולות של מי שעומד בראש המדינה מוכתבות לא על-פי מה שנתפס כאינטרסים הלאומיים, אלא כצורך להתמודד עם לחצים בגלל חקירות פנימיות כאלו ואחרות".
בעת כתיבת שורות אלו, למשל, הממשל האמריקאי עדיין מושבת בגלל סירובם של הדמוקרטים בסנאט להעביר 5.7 מיליארד דולר למען בניית החומה בגבול בין המדינות.
המשימה: לייבש את הביצה
אז האם אוברדור אכן יצליח להביס את קרטלי הסמים, להפחית את השחיתות ולהחזיר את מקסיקו למסלול הגיוני? המבחן הוא כמובן מבחן התוצאה. פרופ' ריין אומר שהכוחות והאינטרסים שיבקשו להכשיל את אוברדור הם אדירים. "לא רק הקרטלים יציבו בפניו אתגרים אלא גם בעלי ההון שלא תמכו במועמדות שלו ולא יתמכו במדיניותו", הוא מסביר. "בנוסף לכך, יהיו גם גופים ממלכתיים-משטרתיים שנהנו מהמצב הקיים ומהשחיתות הגדולה, ולא ישושו לסייע ביישום המהלכים של אוברדור. לכן יהיה מעניין לראות עד כמה הוא יצליח לגייס לטובתו את המנגנון הקיים בזמן שהוא מוציא מתוכו את האלמנטים הבעייתיים".
"זה יפה מצדו שהוא מכריז על כל הדברים הללו, אבל יש המון אינטרסים במקסיקו שיעמדו בדרכו אם הוא יפעל להגשמתם", מסכם גם ד"ר דוידי. "השאלה עכשיו היא אם הוא יזכה לתמיכה עממית בתהליך הזה. אם הוא ינהל את כל המאבק שהוא רוצה לנהל רק בתוך הממסד, תהיה לו בעיה. זו הטרגדיה של מפלגת העובדים של לולה מברזיל שעכשיו יושב בכלא. היא התחילה ברחוב עם תמיכה עממית, אבל אז כל הסיפור נגמר במאבק בין הפרלמנט לממשלה, שכלל קומבינות פוליטיות אינסופיות, שהשוחד היה מעורב בהן ושהביאו בסופו של דבר את המפלגה לאבד את השלטון.
"בבוליביה, למשל, הנשיא מוראלס הצליח להוריד את שיעור הפשע ולהעלות את רמת הרווחה, כי הוא הבין שקודם כול חשוב לייבש את הביצה שבה צומח הפשע. האם אוברדור יצליח לעשות את זה במקסיקו? מוקדם מדי לומר. רק אם הוא יצליח להביא את המדינה לכל עיר וכפר ושכונה במדינה, יהיה לו סיכוי".