פסל המואיי המשוחזר / צילום: אביחי בן צור
באחד בנובמבר 1520, לאחר מסע של יותר משנה שהחל בספרד, ניסה מגלה הארצות הפורטוגלי פרדיננד מגלן לאתר פרצה דרך הקצה הדרומי של יבשת אמריקה, בדרכו להקיף את כדור הארץ. הנתיב שבחר, מיצר שעתיד לשאת את שמו, מאופיין בזרמים וברוחות בלתי צפויים, ערפל כבד, אינספור הסתעפויות והמון אי ודאות.
לאחר 38 ימים מתוחים, מגיח מגלן מן העבר השני בואכה האוקיינוס השקט, ומעניק לאוקיינוס את השם הזה, הודות לתנאי מזג האוויר הנוחים יחסית בהשוואה לשבועות הקשים שעבר. אלא שמגלן אינו מודע לפרט אחד חשוב - גודלו העצום של האוקיינוס שזה עתה התחיל לחצות.
האוקיינוס השקט, הגדול ביותר מבין חמשת האוקיינוסים, מכסה כשליש משטחו של כדור הארץ. ניתן אף לרכז בתוכו (בתיאוריה כמובן) את כל היבשות, ועדיין ייוותר "עודף" לאירופה נוספת. את רצף הכחול האינסופי של מלך האוקיינוסים קוטעים לעיתים נדירות כאלף איים המרכיבים את "המשולש הפולינזי" - אזור הנמתח בין ניו זילנד במערב, איי הוואי בצפון ואי הפסחא במזרח. גודלו העצום של האוקיינוס מהווה מכשול בלתי עביר גם עבור ימאים מנוסים בימינו, אולם הפולינזים הקדומים ראו באוקיינוס מעין אוטוסטרדה, מכשול שבעזרת יכולות ניווט מרשימות הם עתידים ליישב כל פיסת יבשה הנראית כגרגיר חול על גבי מפת העולם.
ריקוד, שירה, זהות
המסע שלנו מתחיל בטהיטי, ליבה הפועם של פולינזיה הצרפתית ושם נרדף לאקזוטיות. הספינה שתיקח אותנו עושה את דרכה מסמואה שבמערב, מרחק של כמה ימי הפלגה מטהיטי. יש לנו כמה ימי המתנה והסתגלות, הזדמנות להתרגל לשעון המקומי ולהכיר קצת את התרבות המקומית מסבירת הפנים. בחצר המוזיאון הלאומי של טהיטי, מקבלים את פנינו בחיוך רחב להקתו של טֶאוּאָיי אוליבייר לֵנְאוֹאָר לצלילי יוקללה.
לנאואר הוא אושיה בפולינזיה הצרפתית, כוריאוגרף מוכשר ומומחה בתרבות העתיקה. להקתו היא אחת הזוכות בפסטיבל ה-Heiva השנתי - תחרות ריקוד ושירה בין נבחרות מכל האיים המתרחשת מדי חודש יולי. אנו מדלגים בין תחנות שהוכנו עבורנו, כל אחת מעין סדנת בזק למתאזרח הטרי: הכנת אביזרי יומיום מענפי עץ הקוקוס, שזירת מחרוזות פרחים ריחניות, הכנת "שיקויי אהבה" ואף הפיכת גזע עץ לבד נייר הנקרא טאפה.
לפתע, קולות תופים גוברים על קולות הציפורים. הגיעה העת להתקבץ במדשאה שעל שפת הלגונה ולהתבונן, פעורי פה יש לומר, ברקדניות האקזוטיות המהפנטות אותנו לצלילי הנגנים. מוטיב הריקוד והשירה ילווה אותנו לאורך המסע הארוך. זהו חלק מהדנ"א של הפולינזים, אותה זהות שניסו המיסיונרים להחליף וכיום היא חלק בלתי נפרד מתרבות האיים.
"החיבור שלנו לשורשים: השפה, הריקוד והמסורת, הנחלתם לילדינו ושיתופם עם אלה המבקרים את האיים שלנו, אלה הם היסודות לשרידות התרבות שלנו", אומר לנאואר.
עם הגעתה של הספינה, אנו מוכנים להתחיל את המסע שלשמו הרחקנו לכת ולהפליג בנתיב שדרכו יישבו הפולינזים את האזור הנידח הזה. יש פער גדול בין החוויה המפנקת שצפויה לנו על הספינה הנוחה לבין החוויה שהייתה מנת חלקם של אותם חלוצים בסירות הקאנו שלהם. אולם בהיעדר קווי תעופה בין האיים שבנתיבנו (בחלקם אין אפילו מסלול נחיתה), זוהי הדרך היחידה להגיע לשם.
התחנה הראשונה היא האטול (אי שהוא בעצם שונית אלמוגים) פָקַרַבָה, שמורה ימית של אונסקו, כ-450 ק"מ מטהיטי. הוא שייך לקבוצת איי טואמוטו - רצועת האטולים הגדולה ביותר בעולם - גן עדן לצוללנים וללווייתנים גדולי-סנפיר, המבלים כאן בין החודשים יולי לאוקטובר, בטרם ידרימו חזרה לאנטארקטיקה. כשאנו מתקרבים אל פתח הלגונה, הכחול העמוק מתחלף בגוונים של טורקיז. משני עברי הסיפון איונים בודדים עטורים עצי קוקוס ומכוסים בחול לבן.
לפני הכניסה אל תוך הלגונה, נוסעת חדת עין מבחינה בלווייתנית המגוננת על גורה שזה עתה נולד מפני אדוות הספינה. בחוף, מקבלים את פנינו מקומיים כמיטב המסורת, עם מחרוזת פרחים ריחניים, מוזיקה ונוזל קוקוס לשתייה. את אחר הצהריים אנו מבלים בשנירקול בגינת האלמוגים ומנוחה תחת עצי קוקוס.
מפקרבה צריך הקפטן לנווט בזהירות רבה בין 76 האטולים שבארכיפלג אל היעד הבא - קבוצת איי גמבייה, מרחק 1,400 ק"מ (או יומיים הפלגה) בכיוון דרום-מזרח. נתיב זה הכניע ימאים רבים במרוצת השנים, גם לאחרונה, שכן הדרך רצופה בשוניות אלמוגים, שרטוני חול והיעדר סימנים ברורים של יבשה בשל גובהם האפסי של האטולים מעל פני המים. בינינו לבין קרקעית האוקיינוס מפרידים 4 ק"מ, אך כשהשמש החזקה קורנת בצהרי היום ומאירה את המצולות, נדמה שהמרחק קטן בהרבה.
מעשה בכומר מטורף
קבוצת איי גמבייה (Gambier) לעיתים מכונה "האיים הנשכחים". בשל המרחק הרב מטהיטי, אורחים הם לא דבר שבשגרה, לא אז וגם לא היום. 14 איים בתוך לגונה רחבת ממדים, אך רק כ-1,300 תושבים, רובם באי המרכזי מָנְגַרֶבַה. החיים כאן מתנהלים בקצב הגובל בניוטרל, ואלמלא תעשיית הפנינים המשגשגת, ייתכן שקבוצת האיים הייתה מצדיקה את כינוייה. אולם לארכיפלג המבודד, הנחשב לערש הדת הקתולית בפולינזיה, היסטוריה מרתקת ואף טרגית, רצף אירועים שאת השפעתם יחושו אלפי קילומטרים מכאן.
את האיים המבודדים יישבו ככל הנראה ספנים מאיי טואמוטו במאה ה-10 לספירה. החלוצים ייסדו את ממלכת מנגרבה החזקה והמפוארת, שהתאפיינה כמיטב המסורת במבנה היררכי ונוקשה הסובב סביב הצי׳ף העליון והכול-יכול. עם השנים, הממלכה קיימה יחסי מסחר עם שבטים באיי טואמוטו, איי מרקיז, ואף באי פיטקרן - תחנתנו הבאה.
עם השגשוג גדלה האוכלוסייה, והמקומיים החלו לבער יערות לטובת חקלאות, מהלך הרה אסון מבחינה אקולוגית. גשמי הברכה הובילו לסחף ולכישלון היבולים. בהיעדר עצים בוגרים, קשה היה להחליף את בלאי סירות הדיג, ובסופו של דבר, פשט הרעב. במהרה, הממלכה הסתחררה למלחמת אחים שבה קניבליזם היה חלק מהמשחק.
אל תוך הוואקום הזה נכנסו מיסיונרים. לאחר גילוי מחדש של האיים ב-1797, החל מרוץ בין אנגלים פרוטסטנטים לצרפתים קתולים. בשנת 1834, הכומר הצרפתי הונורה לוואל הוביל משלחת שתפקידה להושיע את הקניבלים הפראיים. עם שפע מוטיבציה וביטחון, הצליח לכבוש את ליבם של המקומיים ולשכנע את המלך להתנצר, מהלך שהפך את המיסיונר לשליט דה פקטו.
ככזה, מיד פקד על הרס המקדשים, הנהיג חוקה חדשה ברוח הנצרות בשם "חוקי מנגרבה", והתחיל ביישומה של תוכנית בנייה מגלומנית ומיותרת של כנסיות, ארמונות, מגדלי שמירה ומוסדות דת.
לצורך זה, שעבד לוואל את כלל האוכלוסייה ומשאבי הטבע שעמדו לרשותה, כולל פנינים שחורות יקרות ערך. גולת הכותרת של פרויקט הבנייה היא קתדרלת סן-מישל, שעל בנייתה שילמו בחייהם מאות מתושבי האיים. הכנסייה בנויה בסגנון ספרדי מלבנים שנחצבו משונית האלמוגים. את מזבחה מעטרות מאות פנינים שחורות וצדפות מרהיבות. היא יכולה להכיל כ-1,200 מתפללים, הרבה מעבר לאוכלוסיית הארכיפלג הדלילה שנותרה עד שסולק הכומר המטורף מהאי על-ידי השלטון הצרפתי בטהיטי שסוף-סוף התעורר.
בעקבות המרד על הבאונטי
אנו מפליגים אל בירת האי מנגרבה - העיירה ריקיטֶאַה. השביל למתחם הכנסייה עובר דרך הרחוב הראשי הצפוף משני עבריו באינספור פרחי היביסקוס צבעוניים ועצים עמוסים בפירות כגון ליצ׳י, פפאיה, מנגו ותפוזים. הלחות בכנסייה של לוואל מחניקה, אולם זה לא הפריע לנשות הכפר בהכנות לטקס לכבוד מריה הקדושה שיתרחש בשעות הערב.
לפני כן, אנחנו יוצאים לסיור רגלי בין שרידי מבני לוואל השונים, תופסים קצת צל מחוץ לקתדרלה, מתחת לעץ פרי הלחם העצום, וצופים במופע ריקודים בסגנון ה"פא-אי" המקומי, בתרגום חופשי "תיפוף באמצעות כפות הרגליים". הריקוד האיטי שונה מהסגנון החושני של הריקודים בטהיטי ותואם מאוד לקצב האי.
לאחר ביקור בחוות פנינים באי השכן אוֹקֶנה, הקפטן מעלה הילוך או שניים ומתחיל את המסע אל התחנה הבאה - האי פיטְקֵרְן (Pitcairn). בלילה, מזיזים את המחוגים שעה לכיוון שעון ישראל, ריטואל שיחזור על עצמו כמה פעמים - הוכחה נוספת למרחקים העצומים שאנו גומאים.
האי פיטקרן שוכן כ-2,300 ק"מ דרומית-מזרחית לטהיטי וכ-2,000 ק"מ מערבית לאי הפסחא. במאה ה-12 לספירה התיישבו באי המבודד פולינזים שמקורם כנראה במנגרבה. הם סחרו עם הממלכה המשגשגת עד לקריסתה - קריסה שגרמה גם להכחדתה של האוכלוסייה הזעירה בפיטקרן.
עם שטח של כ-4.5 קמ"ר בלבד, קל מאוד לפספס את האי פיטקרן הנבלע במרחבי האוקיינוס. אלא שתכונה זו היא בדיוק מה שחיפשו מורדי הבאונטי שהגיעו לאי הבלתי מיושב ב-1790. אחרי הכול, הם היו פושעים מבוקשים מבחינת הכתר הבריטי. חלפו רק תשעה חודשים מאז המרד המפורסם על סיפונה של אוניית הצי המלכותי - הבאונטי.
המשימה לשנע שתילים של עץ פרי הלחם מטהיטי למושבות הכתר באיים הקריביים הסתיימה רע מאוד עבור קפטן ויליאם בליי. לאחר חודשים של המתנה בטהיטי, צוותו התאהב באורח החיים הפולינזי ולא מיהר לחזור לים הפתוח. הם חיו עם נשים טהיטיאניות (חלקם אף נישאו להן), וכשהקפטן הכריח אותם להמשיך במשימה, הם לקחו איתם את נשותיהם להפלגה אל היעד הבא, האיים הקריביים.
אלא שבדרך, התקוממו המלחים נגד בליי, והורידו אותו ואת נאמניו לסירת משוטים בלב ים (למרבה הפלא, הוא לא רק שרד, אלא הצליח לנווט בסירה קטנה וללא מפות ומצפן לאורך 6,710 ק"מ, ואף לחזור בשלום לאנגליה). מנהיגם החדש - פלצ'ר כריסטיאן - מוצא את פיטקרן ממש במקרה ו-9 מלחים בריטיים ו-18 נשים וגברים פולינזיים מייסדים קהילה שחיה בבידוד מוחלט כמעט 20 שנה.
במרוצת השנים, נכתבו אלפי ספרים ומאמרים על המרד המפורסם ותוצאותיו, והוליווד אף הקדישה לו חמישה סרטים בכיכובם של מיטב בניה. צאצאי המורדים עדיין מתגוררים בפיטקרן ונוכחותם למעשה מהווה את התירוץ הנחוץ למסע אל נקודה כה מבודדת, גם בסטנדרטים של פולינזיה.
42 נפשות על האי
אנו מגיעים לפיטקרן כיממה לפני התכנון המקורי. האחראי על מזג האוויר שם למעלה יצר עבורנו חלון זמן מצומצם מאוד כדי שנוכל לרדת אל האי בסירות זודיאק. בהיעדר נמל כלשהו, ועם מזג אוויר הפכפך, רבים מאלה שמגיעים עד לחופי פיטקרן אינם זוכים לדרוך בהם. הנוסעים על הסיפון היו במתח, והשאלה היחידה שהעסיקה את כולם הייתה "האם יינתן האישור הסופי"?
כדי להפיג במקצת את המתח, אנו משוחחים עם סיימון יאנג שזה עתה עלה לספינה תחת התקן הכפול של נציג משטרת הגבולות ומשרד התיירות. יאנג מספר לנו על החיים באי, שאוכלוסייתו מונה נכון לעכשיו 42 נפשות בלבד, רובם מועסקים במשרות חלקיות בשירות הציבורי. את האי פוקדת אוניית מסע מניו זילנד אחת לשלושה חודשים, וכמו התיירים, גם את הסחורות יש לשנע אל האי בסירות קטנות. "אנחנו מגדלים פה את כל מה שאפשר כגון טארו, בננה ופרי הלחם, אולם את כל מה שהטבע אינו יכול לספק - צריך לייבא מבחוץ".
בשעה טובה ניתן האור הירוק, ואנו עושים את דרכנו אל תוך "מפרץ הבאונטי" בעוד גלים מתנפצים מכל עבר. על המזח מחכה לנו הפתעה נוספת: טיפוס "גבעת הקושי" אל הרמה הפורייה והיישוב היחיד על פיטקרן, אדמסטאון, הקרוי על שם ג׳ון אדמס, המורד האחרון ששרד במלחמת אחים עקובה מדם.
התחושה באי פיטקרן מוזרה. כל הספרים, הסרטים והמחשבות, כולם מתכנסים לביקור בזק של חצי יום, לפני שמזג האוויר מתהפך. שילוב של יופי טבעי והתגשמות חלום. בדרך אל מרכז הכפר, מקומיים רכובים על טרקטורונים חולפים על פנינו. אפילו השוטרת היחידה שבאי מסייעת לנוסעים להתגבר על גבעת הקושי. לאחר פרשיית ניצול מיני ב-2004 שכללה רבים מתושבי האי ומשפט מתוקשר שכמעט וחרץ את גורל ההתיישבות, קיימת נוכחות משטרתית קבועה על האי הבריטי הנידח.
בכיכר הכפר מתקבצים כל תושבי האי במעין שוק מאולתר. בולים נדירים של המקום, דגמי עץ של הבאונטי, דבש מקומי ועוד שלל פרטי אספנים, כולם מוצעים למכירה וכל מטבע יתקבל בברכה. מסביב לכיכר ניצבים הכנסייה האדוונטיסטית הקטנה, המתנ"ס ובית הדואר, אך הכוכב האמיתי הוא העוגן של הבאונטי שהועלה מן המצולות בשנת 1957.
בפאתי הכפר, עצי פיקוס מרשימים מוליכים אל בית הספר המקומי שמחזור תלמידיו כולל רק שני תלמידים. מעל לבית הספר מתנשא צוק ובו "המערה של פלצ׳ר כריסטיאן". העדויות מספרות כי כריסטיאן נהג להתבודד שעות רבות במערה, צופה אל עבר הכחול האינסופי, אולי מתוך חרדה שמא ייתפס ויובא למשפט ואולי מתוך געגוע.
פיטקרן הוא גן עדן לחובבי טבע, ומתברר שגם לחובבי טרקטורונים. את האי חוצים בחוסר היגיון שבילי עפר רבים, החושפים במקצת את הקרקע הפורייה. בצעידה אל עוד נקודת תצפית מרהיבה, אני פוגש את רופא האי, שמתברר שהוא גם בעלה של השוטרת. הוא מספר שמרבית מזמנו נטול אקשן וטוב שכך, שכן במקרים דחופים עדיף להתפלל מאשר לחכות לפינוי.
"המקום הזה הוא גן עדן לאלה שיכולים להסתגל לחיים פשוטים, אולם עם שני תושבים בלבד בטווח הגילאים 18-30, עתיד היישוב לוט בערפל", הוא אומר. בפסגה הצופה אל מפרץ באונטי ואדמסטאון, הדוקטור ואני מנסים לאתר את שרידי הספינה שהמורדים שרפו עם הגיעם. השמועות אומרות שביום טוב ניתן לזהותה, אך היום הוא לא אחד מהם.
קצה המשולש - אי הפסחא
על הסיפון מחכה לנו הקפטן המוכשר. ניכר שהוקל לו עם ביצוע המשימה ועתה הוא מתפנה למסע בן שלשה ימים ו-2,100 ק"מ מזרחה, אל אי הפסחא. אנו חוצים עוד ועוד אזורי זמן ומפליגים בלילות נטולי כוכבים. בלתי נתפס כיצד עברו את אותה הדרך הפולינזים החלוצים לפני יותר מ-1,000 שנים. זו בדיוק הסיבה שבגינה גרס החוקר הנורווגי תו׳ר היירדאל שמקור מוצאם בדרום אמריקה ואף יצא למסע מתוקשר להוכיח זאת על סיפונה של הרפסודה המפורסמת "קון-טיקי".
אי הפסחא מסמן את הקצה המזרחי של פולינזיה. במאות 12-5 לספירה הגיעו לאי פולינזים שמוצאם ככל הנראה בממלכת מנגרבה. מאז שהגיעו, הם חיו בניתוק מוחלט משכניהם המרוחקים, עד לגילויים מחדש בחג הפסחא של שנת 1722. זהו אי שכולו מסתורין, סודות ותיאוריות, רבות מהן הזויות, כולל כאלה הקושרות את תושבי האי לחלל החיצון. כל זאת בניסיון להבין איך בנו תושביו של אי קטן ונידח פלאים ארכיטקטוניים יוצאי דופן.
כ-300 מקדשים וקרוב ל-1,000 פסלי אבן הקרויים "מוֹאַיי" מפוזרים ברחבי האי, חלקם מתנשאים לגובה של 10 מטרים ומשקלם הממוצע כ-5 טונות. הפסלים הם עדות לתחרות אובססיבית ששררה בין שבטי האי, שככל הנראה הובילה לניצול טוטלי של משאבי הטבע הדלילים ממילא. התחרות והמחסור הובילו למלחמות אחים שכללו קניבליזם ומוטטו את כל פסלי המואיי.
לאחר מכן, הביאו עימם המבקרים האירופאים מגיפות וחטיפות לצורכי עבדות באיים אחרים. הבודדים ששרדו, שכחו במרוצת השנים את דתם הקדומה וחיו בעוני מחפיר ובמחסור בחומרי גלם.
השמש העולה מעל האופק שבמזרח חושפת יבשה מתקרבת ומעלה חיוך על פני הנוסעים, שמחה שלבטח שררה כפליים על סירותיהם של החלוצים הפולינזים האמיצים. אנו מטילים עוגן מול בירת האי - הַנְגַה רוֹאָה - שאוכלוסייתה מונה כ-7,000 תושבים, כולם אזרחי צ׳ילה (חלקם, למורת רוחם) ומחציתם ילידי האי - בני הרָפָּאַ נוּאי. הנוף מוזר, יש לומר, יותר אירלנד מאשר פולינזיה. את הפסגות המרשימות והג'ונגל, שאליהם התרגלנו, החליפו כאן בגבעות חשופות לגמרי, עדות נוספת לחיי המותרות שקדמו לקריסה הגדולה.
דת חדשה, אל חדש-ישן
מרבית שטחו של האי מוגדר כפארק לאומי ואתר מורשת עולמי של אונסק"ו. אנו מתחילים את מסע הבילוש בעקבות סודות הרפא נואי במתחמי מקדשים שבהם פסלי המואיי הוצבו בנקודות אסטרטגיות, מקומות בעלי חשיבות אסטרונומית. כשמתקרבים לפסלים, סימני האלימות שחוו נראים בבירור. כמעט כולם בעלי ראש שחובר לגוף בעזרת בטון בעת שחזור המקדשים. זו עדות לניתוץ המקדשים שאפיין את מלחמת השבטים כשהדת הקדומה החלה בקריסתה.
כמענה לאלימות ולמחסור הבלתי פוסקים, פיתחו השבטים דת חדשה שסגדה לאל חדש-ישן שבמרומים ולציפור שייצגה אותו עלי אדמות. מדי שנה, התקבצו נבחרות יריבות בכפר קטן על קצה לוע הר הגעש ראנו קאו - תחנתנו הבאה.
לוע הר הגעש של ראנו קאו הוא התופעה הגיאולוגית המרשימה ביותר באי הפסחא. קוטרו כ-1.5 ק"מ ועומקו כ-200 מטרים, ממדים שיצרו מערכת אקולוגית ייחודית, ביתו של אגם מים עטור בכיסי קנים. מדגימות שנלקחו מקרקעיתו הבוצית גילו מדענים מינים רבים של צמחייה פרהיסטורית, ואולי אף עדות לדקלים שכיסו את האי.
בקצה הלוע אנו פוסעים על שביל המוליך בין בתי האבן העגולים של הכפר הנטוש אוֹרוֹנְגוֹ. כאן התקבצו עד לא מזמן נבחרות השבטים לתחרות "איש הציפור", שבה על נציג אתלטי לצלוח כקילומטר של מים רוויים בכרישים ולטפס אל צוק מבודד בהמתנה להטלת ביצתה של ציפור השחפית הכהה. ראש השבט המנצח זכה לתואר "איש ציפור "במשך שנה, המקנה לו את הזכות לשלוט על ענייני האי כנציגו של האל מָאַקֶה מָאַקֶה.
מלוע אחד לשני, אנו מבקרים בראנו ראראקו שבמרכז האי. הוא ידוע יותר בכינויו "המחצבה". מכאן נחצבו 95% מפסלי המואיי בעמל רב על-ידי קבוצות מכל השבטים במשך מאות שנים. לאחר סיום המלאכה, הורד בזהירות הפסל הגמור לתחתית ההר ומשם, אם לא נשבר בדרך, שונע על-ידי רשת שבילים ליעדו במצב שכיבה או במצב עמידה, כפי שהאגדה מספרת.
השיטוט בין הפסלים שנותרו מאחור מצמרר. חלקם קבורים עד הצוואר ורק ראשם מבצבץ בהבעת פנים הקפואה בזמן, חלקם נשברו בדרך למטה ולבטח גרמו למפח נפש בלתי ישוער לשבט, וחלקם בלתי גמורים, מחוברים במצב שכיבה לסלע שממנו נחצבו. הגדול שבהם מכונה "הענק", מפלצת אבן בגובה בניין בן חמש קומות ובמשקל השווה לשני מטוסי בואינג. מה ליבה את תחרות הפסלים המטורפת הזאת וכיצד חשה "המשמרת האחרונה" במחצבה בטרם ננטשה?
את הסיור באי, ולמעשה במסע כולו, אנו מקנחים בשיא השיאים. מקדש טוֹנְגָה ריקי נמצא קרוב מאוד ל"חנות המפעל" במחצבה שזה עתה ביקרנו. זהו המקדש המרשים ביותר בכל המשולש הפולינזי, ואת בימתו עצומת הממדים מעטרים 15 פסלי מואיי ענקיים הפרוסים בשורה, מישירים מבטם לכיוון פנים האי.
קשה לדמיין כיצד יצרה התרבות העתיקה את שרואות עינינו, אולם קל להבין מדוע הנוף הזה הוא הפנים השיווקיות המפורסמות של יעד מסתורי זה. הביקור באי הפסחא, ובכל קבוצת "האיים המסתוריים" הוא לא רק חגיגה לעיניים אלא גם מעורר מחשבה. האם עלינו ללמוד משבטי האיים השונים על עתידנו אנו? האם ניצול משאבי הטבע יותיר את עתידנו כגורלה של ממלכת מנגרבה במקרה הטוב, או כגורל הרפא נואי במקרה הרע?
מידע מעשי
הגעה: רוב מסלולי השיט מתחילים בטהיטי, לשם ניתן להגיע בטיסות ישירות מלוס אנג׳לס, סן פרנסיסקו, טוקיו, ניו זילנד, אי הפסחא ואיי קוק. מפריז ניתן להגיע עם עצירת ביניים בארה"ב. חלק מהירידות אל החופים מתבצעות בסירות זודיאק בתנאי מזג אוויר משתנים. יש כמה חברות ישראליות המציעות טיולים מאורגנים מהארץ במסגרת קבוצות מצומצמות, הכוללים גם ביקור באיים נוספים. מרבית מהסיורים במסגרת השיט אינם כלולים במחיר ההפלגה הנקוב.
עונה מומלצת: בפולינזיה הצרפתית מומלץ לבקר בעונה היבשה (והפחות לחה) שבין אפריל לנובמבר, אולם באי הפסחא מומלץ לבקר בין אוקטובר לאפריל.
לאן נוסעים: קיימים מסלולי שיט רבים היוצאים מטהיטי אל קבוצות האיים השכנות וגם מספר מצומצם של הפלגות מזרחה לכיוון צ'ילה. מומלץ להגיע כמה ימים לפני ההפלגה לטובת התאקלמות וביקור באיים שלא כלולים במסלול ההפלגה המתוכנן.
ויזה: ישראלים אינם נדרשים לאשרת כניסה מראש לפולינזיה הצרפתית ולצ'ילה, לשהות של פחות מ-90 יום. לאי פיטקרן אין צורך באשרת כניסה לשהות של פחות משבועיים.
מטבע: פרנק פסיפי הצמוד לשער האירו בפולינזיה הצרפתית, דולר ניו זילנדי באי פיטקרן (אך דולר אמריקאי ואירו יתקבלו בברכה) ופזו צ'יליאני באי הפסחא. השימוש בכרטיס אשראי נפוץ בטהיטי ובאי הפסחא.
אינטרנט: נצלו את הזמן בגן עדן להתנתק קצת, אך אם בכל זאת תרצו לתקשר עם העולם החיצון, באוניות השיט בדרך כלל מופעל שירות אינטרנט לווייני לא רע (בתשלום).