מתוך "אהבה בימים קרים" / צילום : באדיבות קולנוע לב
עונת האוסקרים נותנת אותותיה בלוח ההפצה וממלאת את בתי הקולנוע בכל טוב. התוספת הנהדרת החדשה היא "אהבה בימים קרים" הפולני (אדפטציה עברית לא מוצלחת לשמו המקורי והיצירתי יותר של הסרט, "מלחמה קרה"), שמגיע אלינו בזמן שבו "רומא" המדובר עושה חיל בקופות (ובנטפליקס כמובן). כך, בימיה הראשונים של 2019, בבתי הקולנוע מוקרנים שני סרטים בשחור-לבן שנעשו הרחק מהתעשייה ההוליוודית, ושניהם סומנו כפסגות היצירה הקולנועית של התקופה. עם זאת, שני הסרטים הם יותר תמונת מראה זה של זה מאשר יצירות תאומות. "רומא" מביא סיפור קטנטן ומגיש אותו כאופרה קולנועית, ולעומתו, "אהבה בימים קרים" טווה אפוס רומנטי שנמשך על פני כמה עשורים וארצות רבות, אך מצמצם אותו לכדי שעה וחצי בלבד.
"אהבה בימים קרים" נחשף בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס הבימוי ונבחר על ידי פולין לייצגה בטקס האוסקר הקרוב, ויש שטוענים שאפילו יצליח לנכס לעצמו מספר נאה של מועמדויות. בין לבין, הוא סחף את פרסי הקולנוע האירופיים והוזכר בכמעט כל רשימת מצטייני 2018, כאשר רוב השבחים מתרכזים בצילום שלו. ואכן, "אהבה בימים קרים" הוא לפני הכול אחד הסרטים היפים ביותר שתראו השנה, כזה שכמעט מתחנן לעצור אותו בכל דקה רק כדי להתענג על האימג'ים המרהיבים שמרכיבים אותו.
זהו סיפורם של זולה (יואנה קינג, שכבר זכתה לתואר "ג'ניפר לורנס הפולניה"), צעירה בעלת קול פעמונים שמתגלה על ידי ויקטור (תומש קוט), צייד כישרונות בפולין של שנות ה-50. המשיכה וההתאהבות לא מאחרות להגיע, והקשר ביניהם יכתיב את כל מסלול חייהם שינוע על פני מזרח אירופה בתקופתה האפלה של אמצע המאה ה-20, ברלין השסועה ופריז המסעירה והבוהמית. זוהי יצירה שמזכירה את הסרטים האירופיים הגדולים של שנות ה-60 ואת הרומנים הרוסיים הגדולים של פסטרנק וטולסטוי, רק שהפעם אין ולו דקה מיותרת.
על הפלא הזה אחראי הבמאי פאבל פאבליקווסקי, שביסס את סיפור האהבה הקולנועי על הוריו. פאבליקווסקי כבר הדהים אותנו עם "אידה" הבלתי נשכח, סרטו מ-2014 שהפך את פולין לזוכת אוסקר לראשונה בתולדותיה. כמו בסיפור על הנזירה הפולנייה המגלה את שורשיה היהודיים, גם הפעם פאבליקווסקי וצלמו לוקאש זל מציגים שליטה מדהימה בעיצוב הפריים הקולנועי ומציגים מסע גילוי עצמי מרתק.
"אהבה בימים קרים" הוא ללא ספק סרט שמצדיק את המסך הגדול, וזאת מבלי להזכיר את פסקול שירי התקופה שלבטח תזמזמו בדרך החוצה. בנוסף, אפשר להגיד עליו משהו שמאוד נדיר לומר על סרטים אחרים - הלוואי והוא היה קצת ארוך יותר. לעתים זה אכן מרגיש כאילו הסרט זקוק לעוד זמן נשימה כדי לסחוף אותנו לקורותיהם עמוסי ההתרחשויות של ויקטור וזולה, ולתת לנו עוד כמה רגעים במחיצת שתי הנשמות האירופיות הרדופות הללו, שסיפורן אוגד בתוכו תהליכים של יבשת שלמה בתקופה מכרעת של ההיסטוריה הקרובה.