מתוך "סגן הנשיא" / צילום : באדיבות פורום פילם
בדיוק לפני שנה יצא לבתי הקולנוע "שעה אפלה", ובו גארי אולדמן עטה על עצמו חליפת שומן כדי להיעלם אל דמותו של ווינסטון צ'רצ'יל, בדרמה ביוגרפית על המנהיג הבריטי הידוע. הוא עוטר על מאמציו בפרס האוסקר. ועכשיו קורה משהו די דומה - שחקן בריטי גדול אחר, כריסטיאן בייל, העמיס גם הוא לא מעט קילוגרמים על עצמו כדי לגלם מנהיג אחר, אמריקאי הפעם, בדרמה הביוגרפית "סגן הנשיא", וגם עליו באזז האוסקר כבר מחריש אוזניים.
אבל על אף הדומה, זה דווקא השוני בין שני הסרטים שמעיד רבות על המהלך שעבר עלינו בתריסר החודשים האחרונים. אם ב"שעה אפלה" נהנינו מסרט כמעט רומנטי בעשייתו, שברצונו להראות את יכולתה של הפוליטיקה להציל את העולם, "סגן הנשיא" ההפך הגמור - הוא מעשייה צינית להדהים שמוכיחה לנו איך כוח פוליטי יכול להפוך בידיים הלא נכונות לחגיגה של רוע ואינטרסנטיות שאפילו תגבה קורבנות.
"סגן הנשיא" מביא את עלייתו של דיק צ'ייני, שהחל את שירותו המדיני כפקיד זוטר בממשל ניקסון, ועזב את וושינגטון לאחר ניצחון הדמוקרטים. הוא עשה את הונו בעסקים פרטיים, אבל חזר לבית הלבן בחסות ג'ורג' בוש הבן. צ'ייני, אדם נטול אידיאולוגיה או מצפון, שם את טובתו הרבה לפני האזרחים שאותם אמור היה לשרת, ועל-פי הסרט, היו לו יד ורגל במלחמת אפגניסטן ואפילו ביצירת המפלצת המכונה דאעש.
בשונה מביוגרפיות קולנועיות מוכרות, הסגנון של "סגן הנשיא" הוא פרוע, עוקצני ויורה לכל הכיוונים. כמו "מכונת הכסף", סרטו הקודם (והמצוין) של הבמאי אדם מקיי, גם הפעם מדובר בסרט מודע לעצמו, כזה שמנסה להפתיע ולקרוץ כמעט בכל רגע. אבל מה שהיה כל-כך מרענן ושונה ב"מכונת הכסף", לא לגמרי מצליח לעבוד הפעם. אם בסרט מ-2015 על ניצני המשבר הכלכלי, תחושת הכאוס הייתה חלק מהותי מהסיפור, ובנוסף, יכולנו לאהוב ולהבין את הדמויות, ב"סגן הנשיא" העניין מרגיש מתאמץ והרבה יותר מתחכם מאשר מתוחכם.
כשעה פנימה, טירוף המערכות הופך בעיקר למתיש, והשנאה של היוצרים לדמות הראשית (כאשר זכה בפרס "גלובוס הזהב" הודה בייל לשטן על שנתן לו את ההשראה לדמות), שוללת ממנו אנושיות ומשווה לו תחושה של מערכון. כריסטיאן בייל נופל למלכודת החיקוי ולא מאפשר לנו להבין את המנגנון שפועל מאחורי צ'ייני, בורא דמות מרתיעה כמו שהיא חלולה.
צוות השחקנים הנהדר שמסביבו, הכולל את סטיב קארל, איימי אדמס וסם רוקוול, לא נותן את הקונטרה ההכרחית לבייל, והתחושה היא סרט רדוד למדי שלא מוצא את ידיו ורגליו. יש מספיק רגעים מצחיקים ולא צפויים על מנת להקל על חוויית הצפייה, כך שלא מדובר באיזו התרסקות קשוחה במיוחד, רק בסרט מפוספס עם דמות ראשית שהגיע לה טיפול מורכב יותר.