"עושים סדר עם מארי קונדו" / צילום באדיבות נטפליקס
"עושים סדר עם מארי קונדו" המבוססת על שיטת קון־מארי לסידור הבית שנחשפה לעולם ברב המכר הבינלאומי "סוד הקסם היפני", אינה בדיוק סדרה על סידור הבית. בכל אחד משמונת פרקי העונה הראשונה של סדרת הריאליטי של נטפליקס נכנסת קונדו הזעירה, תמיד בקרדיגן לבן ונעליים שטוחות, לביתן של משפחות קליפורניות שכורעות תחת עומס החפצים שהקפיטליזם ציווה להן. יושבי הבית מספרים על עצמם בזמן שהם לוקחים את קונדו לסיור בין ארונות בגדים מבולגנים, מגירות מטבח מתפקעות וחדרים שלמים שדייריהם היחידים הם חפצים.
קונדו מתרגשת בכל פעם מחדש ("אני כל-כך אוהבת בלגן!") ומסייעת לאנשים להחליט ממה להיפטר (מה שלא "מצית אושר" - הולך) ואיך לסדר את מה שנשאר (שיטות קיפול קפדניות ומשונות, לצד גלגול חסכוני במקום, תלוי בפריט ובשטח האחסון). החפצים שלא יישארו בבית בסוף התהליך זוכים לטקס פרידה אמוציונלי, שבמהלכו מודים להם על השירות שלהם ועל מה שהם.
אז למה "עושים סדר עם מארי קונדו" אינה סדרה על סידור הבית? כי "עושים סדר" ושיטת קון־מארי בכלל, הן קודם כול חלק מגל של שיטות עזרה עצמית שרואות בסדר ובמינימליזם פתרון לנפש מבולגנת. האנשים שמבקשים את עזרתה של קונדו מאמינים שסידור ארונות והפיכת הבית למרחב מאורגן, יעזרו להם להכניס סדר בתחומים אחרים בחייהם - הם רוצים לעבור תהליך טיפולי.
אחד מהם רוצה לסדר את הבית שבו הוא גר עם בן זוגו לקראת ביקור הוריו, שלא לגמרי מקבלים את הנטייה המינית שלו, בתקווה שהבית המסודר יאותת להם שהוא יודע מה הוא רוצה ולכן יכבדו אותו. אישה אחרת נדרשת לזרוק את חפציו של בעלה המת כדי להמשיך הלאה לחיים של חופשות ותחביבים, ובמשפחה עם שני ילדים קטנים ההורים דואגים מהמסר שמעביר הבית המבולגן שלהם לילדיהם. בקצרה, אנחנו חיים בעידן לא צפוי ובית מסודר הוא דרך להחזיר לנו תחושת שליטה, בדיוק כמו דיאטה דיגיטלית, חודש של ניקוי רעלים או ויתור על גלוטן.
זה לא מקרי, אם כך, שכמה מהאנשים הראשונים שיצאו נגד משטר האושר המינימליסטי של קונדו הם האנשים הקוראים, כאלו שמעריכים גם ספרים שלא רק "מציתים אושר" בלבם אלא גם גורמים להם לחשוב, לפקפק, לבקר ואולי לבכות. מתנגדים אחרים הם כמובן אגרנים מסוגים שונים, אספנים וסתם אנשים שיש להם דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלהם.
למה, בעצם, אנחנו צריכים להתייחס לבית שלנו כאל דירת Airbnb בפוטנציה, מקום מפלט עם חוקים נוקשים ובלי כלים בכיור כשבחוץ הכאוס שולט? למה לא לדאוג שהתאגידים ייפטרו מהפלסטיק באוקיינוסים, העירייה תנקה את הרחובות שלנו ומשרתי הציבור יארגנו טוב יותר את הביורוקרטיה - ולהקפיד שהבית יהיה מבולגן ולא ממושטר? בשביל מה יש לנו ארונות אם לא כדי להחביא בהם שלדים (וערימות של כביסה)?