כן כמו כולם: אתה חושב שאתה לא דביל סתמי? תחשוב שוב!
א.
לפני שבועיים סיפרתי לכם שהציעו לי להשתתף בעונה החדשה של "האח הגדול VIP" וסירבתי. כמו שהציעו, ככה סירבתי, ואיך שסירבתי שכחתי מכל העניין ואת כל האנרגיות שלי הפניתי להפקת פסטיבל הפרידה מהרמטכ"ל איזנקוט. קרנבל כזה עוד לא ראיתם, תודו. הכול היה מאוד מכובד, בטעם טוב ובפרופורציות נכונות. כמו שראוי במדינה אזרחית מתוקנת באלף השלישי, לא כמו איזו פרודיה גרוטסקית על פולחן אישיות למפקד שפורש מבסיס צבאי נידח ברפובליקת בננות פתטית בשנות ה־60 של המאה הקודמת בדרום אמריקה, ממש לא. אלה לפחות היו הפידבקים שקיבלתי מקבוצות המיקוד. כבר לא יכול לחכות להתחיל לעבוד על הפרידה מהרמטכ"ל הנכנס, אביב כוכבי. אני חושב על משהו צנוע. בכל זאת, מדובר ברמטכ"ל הצמחוני הראשון בישראל, אבל שיהיה גם שמח ואם אפשר סמלי. יש רק דבר אחד שאני יכול לחשוב עליו: להפציץ את אושוויץ בשידור חי לכל תוכניות הבוקר, ואז ארוחת צהריים אצל הנשיא. אחרי הכול, עם כל הכבוד לשואה וכל זה, אסור לשכוח שהצבא צועד על קיבתו.
איפה הייתי? אה, ב"האח הגדול VIP". אחרי שכל העניין עם ההצעה והסירוב פרח מזיכרוני כלא היה, עלתה השבוע העונה החדשה, ובגלל שאני אדם סקרן באופן יחסי, הצצתי בתקצירים של הפרקים הראשונים וקיבלתי חתיכת כאפה לפנים. בחיי שלא הצלחתי להבין למה, לכל השדים והרוחות, רצו אותי שם. הרי כולם שם דבילים ברמות! עוד חבורה מקרית של אנשים סתמיים שרוצים להיות מפורסמים. איזה גועל. שככה יהיה לי טוב, אני מעדיף שיגררו אותי מהשערות של האף 50 קילומטר על כביש 6 מאשר להשתתף בריאליטי כזה. הו, כמה שאני טוב מאחרים! תחושה טובה, חמימה, מתפשטת באיבריי, גולשת במורד עמוד השדרה אל עבר הקונדליני.
ואז אני שומע את הקול בראש שלי, הקול של שיווה: יכול להיות שהאנשים שרצו שתלך לתוכנית רואים אותך כמו שאתה רואה את אלה שהלכו לתוכנית? אתה חושב שאתה לא דביל סתמי? תחשוב שוב!
והיום נהרס.
ב.
כמעט בכל פעם שאני מטייל עם הכלבה בשכונה, אני רואה אדם לא צעיר בטרנינג מהוה, מבטו לא ממוקד, שיערו לא עשוי, זקנו גדל פרא ולא ממש נראה שהוא מגיע מאיפשהו או ממהר לאנשהו. לפעמים אני רואה אותו סתם עומד ובוהה בשדרה, לפעמים יושב על הדשא בגינה. לפעמים מבטינו נפגשים ואנחנו מתעלמים זה מזה באדיבות. הלוואי שכל הישראלים שלא מכירים זה את זה יתעלמו זה מזה באדיבות כמוני וכמו האיש הזה. תמיד הסקתי שהוא תימהוני משוטט ובלתי מזיק.
ואז עלתה העונה המחורבנת הזאת של "האח הגדול VIP", ולמחרת, כשאני מטייל עם הכלבה, אני שוב רואה אותו. אבל רגע אחרי ההתעלמות האדיבה, אני שומע שוב את הקול של שיווה, אל ההרס והבריאה מחדש, אל האש הבוערת והמתכלה: יכול להיות שהוא רואה אותך כמו שאתה רואה אותו? גם אתה איש לא צעיר בטרנינג מהוה שלא ממהר לשומקום. לפעמים הוא סתם רואה אותך עומד ובוהה, מבטך לא מי יודע מה ממוקד. מאז שלא מזמינים אותך לטלוויזיה, זקנך גדל ועל השיער שלך לא נדבר עכשיו. אתה חושב שאתה לא תימהוני משוטט ובלתי מזיק? תחשוב שוב!
והיום נהרס. ואז נבנה מחדש. אום נמה שיווה. צריך להסתכל על האחר, הוא לא כל-כך שונה ממך. גם הוא בוער, גם הוא עושה שטויות. אז אל תכעסו על אלה שהולכים לתוכניות ריאליטי. הם דבילים, זה נכון, אבל הם בדיוק כמונו. ולמרות שהם על הפנים, אל תשפטו אותם, כי כמו שישו אמר בערך בבשורה על-פי יוחנן (פרק 8, פסוק 7): "מי שלא יצא דביל מעולם - שישליך את האבן הראשונה!".
הו, כמה שאני כמו כולם! תחושה טובה, חמימה, מתפשטת באיבריי, גולשת במורד עמוד השדרה אל עבר הקונדליני.
ג.
השבוע קראתי בדוח השנתי של שירות התעסוקה שב־2018 פוטרו 12,100 עובדות ועובדים ישראלים כל חודש. כל חודש. בממוצע. זה 145,200 מפוטרים בשנה, אבל זה בעיקר משהו כמו 500 אישה ואיש שפוטרו בכל יום עבודה בשנה שחלפה בישראל. 500 אנשים ביום זה אומר שכל דקה מישהו מפוטר בישראל. את מפוטרת. אתה מפוטר.
אפשר לקחת את הנתון הזה ולהטביע אותו בין מיליון נתונים אחרים שעוסקים בשוק העבודה בישראל, חלקם יראו תמונה אופטימית יותר, חלקם פחות, והם יוצגו בשלל גרפים, עמודות ועוגות. אבל אתם ואני, חברות וחברים, יודעים מה זה כשמפטרים אותך מהעבודה, והרגע הזה לא נכנס בשום גרף, נכון? את מפוטרת. אתה מפוטר. צמדי מילים שכואב רק מלכתוב אותם, וזה כלום לעומת לשמוע אותם. את מפוטרת. אתה מפוטר. וככה 500 פעם ביום. שתים עשרה אלף ומאה פעמים בחודש. מאה ארבעים וחמש אלף ומאתיים פעמים בשנה. את מפוטרת. אתה מפוטר. לא חיית עד שלא שמעת את המילים האלה מופנות כלפיך וחשת את הצריבה. כאילו האגו דרך על מדוזה.
זה חייב להסביר משהו מהזעם הכללי שלא תמיד מובן ברחובות ובכבישים ובתורים ובכלל, לא? תעשו ניסוי במדינות שלכם: שחררו כל יום 500 אישה ואיש שהרגע נצרבו באש הפיטורים אל הכבישים והרחובות והתורים אצלכם ותראו איך זה מסתדר.
כבר לימד אותנו המורה הגדול דיוויד פוסטר וואלאס שהיסוד לאנושיות הוא האמפתיה. נכון, לא אשקר לכם: יש סיכוי סביר שזה שחותך או דוחף או עוקף או צועק הוא מניאק. אבל יש סיכוי סביר בהחלט שהרגע פיטרו אותו, ואם לא הרגע, אז אתמול או בשבוע שעבר - הצריבה מורגשת הרבה זמן - ואין לו מושג מה הולך לקרות עכשיו והוא עוד לא סיפר בבית והתהום כבר נפערת ומה לעשות, הוא הוציא את זה עליך. באותה מידה זה יכול היה להיות ההיפך. אתה חושב שזה לא יכול לקרות לך? תחשוב שוב.
וזה דבר חשוב, כי להיות כמו כולם זה לא תמיד רק תחושה של חמימות שגולשת אל עבר הקונדליני. הרבה פעמים זה צורב.
ד.
העונה החדשה של התוכנית שלא הלכתי אליה ואני לא רואה אותה, אבל משום מה אני ממשיך לכתוב עליה כאילו שאכפת לי, מתרחשת בחלקה בתעלות הביוב של בית "האח הגדול". נראה שמישהו ניסה ליצור מטאפורה מושלמת לתרבות הריאליטי, אבל יצא לו המשל המושלם לרוח התקופה, לא?
לא מזמן כתבתי כתבה על מתאבדים באמצעות רכבות ואחת המרואיינות אמרה לי שברגעים הקריטיים, המתאבד נמצא במה שנקרא "ראיית צינור"; הוא חווה את המציאות דרך צינור צר וחשוך עם פתח וכיוון לפתרון אחד בלבד. אנחנו - הישראליות והישראלים, אלה שפוטרו ואלה שעוד לא - קצת במצב הזה. לא מתאבדים, חלילה, אבל בהחלט במצב שאני קורא לו "תודעת צינור ביוב": הרגילו אותנו לחשוב שכל מי ומה שנמצא סביבנו בצינור - חרא.
זה לא שהכול שושנים ומרמלדה, אבל בחייאת, צאו מהצינור. כמו שבערך אמר הילד במטריקס: אין צינור. אין חושך, השביל לא צר, אין רק כיוון אחד ולא הכול זה ימין או שמאל. החיים הם לא צומת טי, מה זה השטויות האלה? מילא אנשים שמשתתפים בתוכנית ריאליטי, להם עוד משלמים - אבל למה כל השאר משתפים פעולה עם הביוב הזה? תמהני.
