לו הייתה עדיין בין החיים, לא הייתה הגברת בתיה יום טוב מזהה כנראה את המוסד הנצחי שניהלה עשרות שנים בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב. אלא שבתיה הלכה לעולמה בשנת 2013 והיא בת 94, ולא זכתה לראות את הסשימי בישבש (טונה עם שומר) מחליף את הגפילטע פיש ואת סופריטו התמנון תופס את מקומו של הצ'ולנט.
במקום קפה בתיה עומד כאן עכשיו "פופולר" ומשלים את הפלישה הצרפתית לבלוק שבין ז'בוטינסקי לארלוזורוב. במקום קפה מיכל הוותיק, שהחליף את קפה אפרסמון הוותיק עוד יותר, ניצב כיום בפינת ז'בוטינסקי "הוטל דה ויל" המתכתב, נגיד, עם הביסטרו המודרניים של הרובע הלטיני.
לעומתו, קפה פופולר בפינת ארלוזורוב מרפרר, כמו שאומרים, כנראה למסעדות המגרב של רובע בלוויל. זה די הגיוני, כשבעל הבית הוא אבי ביטון, מי שהיה פעם ילד הפלא ("אדורה") של צפון תל אביב. ביטון כבר לא ילד, ומפלא הפך לאימפריה הכוללת גם את מעדניית "סוליקה" ואת ניהול מטבח הקייטרינג הכשר לאלפיון העליון, "מזל טלה". עכשיו, שלוש שנים אחרי שעזב את אדורה שנסגרה מאז, הוא חוזר אל הרובע הפורח הזה בצפון דיזנגוף. ביטון פתח את המסעדה החדשה שלו בכניסה למלון הבוטיק "ג'ייקוב סמואל" (יש בתל אביב עוד משהו חוץ ממסעדות ומלונות בוטיק כרגע?). הקומפלקס הענק שלו, כמעט 200 מקומות ישיבה, כולל מסעדה הממוקמת בחלל המתפרס בין הלובי לרחוב, (קצת מוזר אבל עובד), ובר שמח הפועל בקומת המרתף.
הגענו לכאן בליל סערה חורפי, אחרי לא מעט ניסיונות כושלים להזמין מקום. עושה רושם שהצליח לביטון ושותפיו, וקפה פופולר אכן מאוד פופולר. התיישבנו במסעדה מבלי לדעת מה מתרחש במרתף. ולכן פספסנו לא רק את מוזיקת הטכנו-ערב או איך שלא קוראים לז'אנר החדש הזה, והסתפקנו במוזיקת מעליות הישר משנות ה-50 העליזות. דין מרטין זימר לנו בקול הקטיפה שלו ואנחנו הזמנו כוס קוט דה רון אדום וסלסלת לחם מצוין עם קרם עגבניות ושום קונפי. עכשיו נותר רק לחכות לאוכל, לא לפני שבקבוק מי ברז קרים נחת על השולחן מבלי שהיינו צריכים לבקש. שאפו.
סלט מאשוויה עם גבינה בולגרית ממחלבת פנחס הורכב מעגבנייה ופלפל חריף, שום ובצל, כולם שרופים על האש, וכמה עלי אורגנו. ניגבנו אותו יפה-יפה עם הלחם הטוב ושמחנו בחלקנו.
עכשיו הגיע סשימי הטונה עם השומר, סליחה, עם ה"ביש בש", שומר במרוקאית. נתחי הטונה הנאים נחו על סלט שומר מתובל בוויניגרט הדרים, וקושטו בתועפות זרעי כוסברה ופיסטוקים, עלי כוסברה ושומר וכמה פרוסות של פלפל אדום חריף. זה היה פיקנטי, פריך, צבעוני וטעים להפליא. אולי המנה הכי טובה בארוחה.
פסטיית סרטנים שהוגשה עם סלט עגבניות ושמנת חמוצה הייתה טיפה מפוקששת, משהו באיזון בין הסרטנים והבצל המקורמל וגבינת העיזים, לא כל-כך עבד. לא נורא. זו הייתה הפעם היחידה בארוחה שמשהו לא עבד.
שרימפס מעקוד היה מנה נדיבה של שרימפס במחבת, שהוגשו עם חמאת עגבניות, לביבת תפוחי אדמה תוניסאית (להלן "מעקוד") וקונפי לימון. יופי של מנה. החסילונים (מת על המילה הארכאית הזו) היו בשרניים ולא קמחיים, המעקוד עסיסי ומחמם בטן בליל סערה וכל העסק עבד יפה והיטב.
עכשיו קיבלנו, על חשבון הבית ("רק כי יצאתם בערב כזה", אמרה המלצרית. לא היינו היחידים, המקום היה מפוצץ) "קרפצ'יו תפוח אדמה". האמת, קצת קצתי בזה שכל דבר הופך לקרפצ'יו בתל אביב של שנות ה-2000, אבל נו, שוין, שיהיה. פוגרום איז פוגרום. פרוסות די עבות של תפוח אדמה "מדורה", כמו שקראה לו המלצרית, אלא מה, עם תלוליות שמנת חמוצה. עוד לא נולד הטבח שיחרב תפוח אדמה עם שמנת חמוצה, גם אם הוא מתעקש לקרוא לו ברוח הימים הללו, קרפצ'יו.
לפני פיזור עוד הספקנו לדגום קינוח מתוחכם, אולי קצת מדי, של פאי לימון קפוא, או שמא מפורק, או אולי שניהם. קרם לימון חצי קפוא ללא תחתית בצק ולצדו מרנג איטלקי, טוויל שוקולד לבן ושטרויזל אגוזים. קצת יותר מדי בלגן, אבל בסך הכול טעים מאוד.
קפה פופולר הוא אכן מקום אופנתי מאוד ומצליח. האוכל של ביטון בגרסתו הנוכחית אינו מבקש כפי הנראה לחדש או להסעיר אלא לרצות ולענג, וזה כמובן בסדר גמור. הייתי שמח לעוד קצת שפיץ צפון-אפריקאי, אם היו שואלים אותי, אבל היי, מי בכלל שואל אותי.
בחוץ, כשאני ממתין למיניבוס בגשם, נדמה לי שאני שומע את קולה של גברת בתיה נאנחת בשקט ולוחשת "אוי, ויי זמיר", ואת אלכסנדר פן סונט בה ומצטט את עצמו - "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". נו, ואם פן, גם אם זה רק אני שמדמיין אותו, מאשר, מי אני שאתגעגע כמו פתי לעבר.