עו"ד חיים רביה / צילום: איל יצהר
היום (ד') הותרו לפרסום פרטים מהפרשה שמטלטלת את יסודות עולם המשפט, והתברר כי השמועות שנפוצו בימים האחרונים ברשתות החברתיות ובהודעות וואטסאפ לא היו רחוקות מהמציאות. בלב הפרטים שהותרו לפרסם עומדת חקירתם של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה, שופטת בישראל ועורכת דין מוכרת, בחשד למעורבות בפרשה של שוחד מיני בתמורה לקידום במערכת המשפט, ובעיקר שימוש במערכת שאמורה להיות הזכה והטהורה ביותר, ככלי שרת בידי אינטרסנטים.
בורסת השמות באשר לזהות החשוד המרכזי בפרשה הייתה עלולה לעבור דרך כל אחד מעשרות עורכי הדין המוכרים הממלאים תפקידים ציבוריים, אבל הבלוגרים, הטוקבקיסטים וגולשים אחרים מיהרו להפנות את האצבע המאשימה כלפי נוה. מנגד, אותם שולפי מקלדת מהירים הפיצו מידע בנוגע לעוד גורמים בכירים במערכת המשפט, שלפחות לגבי חלקם כבר ידוע ששמם לא נקשר כלל לפרשה.
בימים האחרונים, במקביל לחרושת השמועות, פנה "גלובס" לבית המשפט בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום מעל הפרשה בשל העניין הציבורי הרב שיש בחשיפת פרשה כה דרמטית ובעלת השלכות ציבוריות נרחבות. המשטרה התנגדה בתוקף לבקשה, וזאת חרף מחול השדים שכבר התחולל סביב חלק מהחשודים בפרשה, וגם סביב כאלה שלא.
ההתנהלות הזאת מעלה שוב אל קדמה הבמה את השאלות הקבועות בנוגע לצווי איסור פרסום, ובהן השאלה אם היד לא קלה מדי על ההדק בבוא המשטרה להטיל חיסיון על חקירות דרמטיות שהיא עורכת? אם בתי המשפט מהווים חותמת גומי להוצאת צווים? ואם יש בכלל טעם עדיין בצווי איסור פרסום בעידן שבו הכול פרוץ והיד קלה על המקלדת?
הרמטיות מדומה
לדברי עו"ד חיים רביה, ראש קבוצת האינטרנט ושותף בכיר במשרד פרל-כהן-צדק-לצר-ברץ, "צווי איסור פרסום נהפכו ל'בון-טון' בכל חקירה פלילית בעלת משמעות. בשנות ה-80 וה-90 זה היה הנוהג במקרים חריגים ביותר, ומוזר שהמצב התהפך דווקא כאשר חרושת השמועות מתפשטת באופן מהיר ביותר, ולא רק ברשתות חברתיות, גם בהודעות וואטסאפ ובמסרים מיידיים, שבהם אין ולא יכולה להיות שליטה לאף אחד".
עו"ד רביה מוסיף כי כבודם של צורכי החקירה, המצדיקים שמירה על מידע סמוי מן העין, במקומם, ואולם לא ניתן להתעלם מהנזקים שנגרמים בעקבות הצווים. "אני לא יכול לדעת מה צורכי החקירה שצו כזה משרת, אבל ברור שהוא גורם באופן פוטנציאלי עוול עמוק מאוד לאנשים ששמם נכרך בסיפור הזה, ושאנחנו לא יודעים בכלל אם הם קשורים אליו".
לדבריו, "אני לא יכול להימנע מהמחשבה שהמשטרה, ובעיקר בתי המשפט, חושבים שהמציאות היא עוד הרמטית וסגורה, כפי שהייתה כאשר ערוצי הפרסום היו מאוד מוגבלים, ואפשר היה לשלוט בהם בצורה הדוקה. הם לא לוקחים בחשבון שלצד צורכי החקירה, כל צו חייב, אבל חייב, לשקול את הנזק שייגרם לשמם הטוב של אנשים מחרושת שמועות שאי-אפשר לשלוט בה.
"לעת עתה, בפרשה הנוכחית נראה שהנזק הזה חמור יותר מהנזר שעלול להיגרם אם יפורסמו כל העובדות לאשורן. גם אם צריך לחסום פרסומים, חייבים לצמצם את זה למינימום הזמן האפשרי, עם מינימום הפרטים שצריך להסתיר, ולא מעבר לזה, מפני שאחרת הנזק ההיקפי שנגרם, הוא גדול מהתועלת".
איך אתה מסביר את ההתנהלות של המשטרה ובתי המשפט וההתעקשות להשאיר את הצו למרות חרושת השמועות?
"מדובר ב'אשליית החדרים הסגורים' - האשליה שנוצרת במערכות סגורות שאפשר לשלוט בדברים ולהגביל אותם, ושתופעות של זליגה שאנחנו רואים שקורות בארגונים הכי חשאיים והמאובטחים בעולם לא יתרחשו בקשר לחקירות מהסוג הזה, וגרוע מזה לא ילוו בכל כך הרבה רעש לבן ופרטים שלא ניתן לדעת אם הם נכונים או לא - עד שהם יגרמו נזק חמור מאוד לאנשים שהם לגמרי לא מעורבים, ותוך כדי זה גם לערכים מוגנים, כמו חזקת החפות".
בשורה התחתונה, אומר עו"ד רביה, "אין מקום יותר לצווים גורפים. הנזק שהם גורמים הוא עצום, ולא ברור איזו תועלת זה מביא לחקירה, כאשר יש להניח שכל המעורבים ידעו על החקירה מזמן".
דרך שלומיאלית
השופט בדימוס עו"ד דניאל ארנסט מוסיף כי צו איסור הפרסום המיותר שהוטל על הפרשה האחרונה גרם נזק חמור למערכת המשפט. לדבריו, "כאשר מוטל צו איסור פרסום, כל מי שקשור וכל מי שמקושר יודע מה קורה - וכל יתר עם ישראל עסוק בספקולציות. אין דרך יותר שלומאלית ויותר שוחקת אמון מהדרך הזו".
עו"ד אורי קורב, מנהל מחלקת צווארון לבן במשרד טולצ'ינסקי-שטרן ולשעבר מנהל בכיר בפרקליטות, לא לגמרי מסכים. לדבריו, צווי איסור הפרסום לא מתבקשים ולא ניתנים באופן אוטומטי כלל - "זה לא דבר אוטומטי לבקש צו איסור פרסום. זה דבר שמופעל לגביו שיקול-דעת" - ואולם הוא מסכים שקיים אבסורד בתחום.
לדבריו, "במקרים שהם פחות מעניינים, הצו פחות נדרש, אבל גם פחות מזיק לבקש אותו, ודווקא במקרים המעניינים יותר גורמי האכיפה רצים להוציא צו, ואז הצו יוצר יותר נזק מתועלת, כי הוא מעורר את תשומת-הלב התקשורתית שייתכן שהייתה רדומה עד למועד הוצאת הצו. כך נוצר מצב שהצו פוגע גם ברשויות האכיפה, שרצות להוציא צו וגוררות את התקשורת לקלחת; גם לחשודים עצמם, שכן ככל שהפרשה יותר מעניינת ויותר מגרה את הדמיון והעניין הציבורי גדל, מתחילה חרושת שמועות מטורפת שלפעמים הקשר בינה לבין המציאות הוא רופף עד לא קיים; וגם עלולה לגרום לפגיעה קשה בשמם של אנשים ששמם סתם שורבב לפרשה, ואין להם יכולת להתגונן מפני חרושת השמועות".
לדבריו, "מבחינת המערכת יש לדבר הזה מחיר עצום. אתה מוציא צו איסור פרסום כדי לנהל חקירה בלי שיבוש ובלי הפרעות, אבל מכיוון שכולם עוסקים בדבר הזה - אתה משיג תוצאה הפוכה. לכן, בתיקים הגדולים יותר, שבהם מעורבת הפרקליטות, הנטייה היא לא לרוץ להוציא צווי איסור פרסום".
במקרים שכן רצים, אומר עו"ד קורב, מדובר בטעות. "אנחנו יודעים שבעידן התקשורת המודרנית אין כמעט אפקטיביות לצו איסור פרסום", הוא מסביר. "לכן, אי-אפשר לומר שצו איסור הפרסום במקרה זה קידם את החקירה ו/או מנע שיבוש של חקירה. זה ברור לגמרי שזה לא כך.
"הפרשה האחרונה מדגימה את זה שככלל, הוצאת צו איסור פרסום בפרשות מסוג זה היא כמעט תמיד מעשה חלם, וגם בתוך המערכת יש מתנגדים רבים לשימוש בכלי הזה, מכיוון שהוא אנכרוניסטי, ומשום שהדבר העיקרי שהוא אמור להשיג זה מניעת שיבוש מהלכי משפט על-ידי כך שהנחקרים לא ידעו שמתנהלת חקירה. אולם ברור שכשמדינה שלמה יודעת - גם הנחקר יודע. לפעמים זה אפילו מאשש שמתקיימת חקירה".
גרירת רגליים
עם זאת, לדברי עו"ד קורב, הבעיה הקשה יותר היא לא בעצם הוצאת הצו, אלא בהמשך העמידה עליו גם אחרי שכבר ברור שהוא איבד מהאפקטיביות שלו. "אחרי שהמערכת מוציאה צו, וגם המקרה הנוכחי מעיד על כך, למרות שהיא רואה שהצו לא משיג את המטרה שלו ואפילו משיג מטרה הפוכה - היא לא ממהרת להסירו וגוררת רגליים", מציין קורב. "כנראה שזה האבסורד האמיתי. אלה השלבים שבהם המערכת מתגלה בחולשתה, כשהיא מבינה בעצם שהיא בחרה במהלך שלא מצליח ומתעקשת עליו, וכך מכניסה את כל המדינה לסחרור. זה גורם לפגיעה בחשודים וגם באנשים שלא חשודים ששמם משורבב כל הזמן, כי מספיק שהשם שלהם עלה, וזה נשאר לתמיד".
אולם גם נוכח האמירה הזאת, עו"ד קורב מבחין בין שני סוגים של צווי איסור פרסום: על חקירה ועל שמות חשודים. לדבריו, "יש הצדקה מלאה לצווי איסור פרסום על שמות אנשים. אני חושב שזה גם אפקטיבי ומונע פגיעה בשם הטוב".
"צריך לתת למשטרה שקט לחקור. זה לטובת הציבור"
בשורות המשטרה, בפרקליטות ובקרב השופטים לא מקבלים את הביקורת על צווי איסור הפרסום. שם סבורים כי היד אינה קלה על ההדק של הצווים, וכי יש חשיבות גדולה לצווים שמתבקשים - שאינם רבים לטענת הרשויות. אלה טוענים כי אין מקום לתת ל"שולפי המקלדת" להכתיב את האופן בו תתנהל החקירה ויחשפו פרטים ממנה.
לדברי תת-ניצב בדימוס עו"ד זיוה אגמי-כהן, לשעבר ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה, אסור להספיד את צווי איסור הפרסום, למרות אובדן השליטה על רב-סרן-שמועתי. "זה נכון שאי-אפשר להתייחס לצווים כפי שהתייחסנו אליהם בעבר, והיום המשטרה שוקלת את צעדיה במסורה, כי יש ביקורת על הצווים, וגם השופטים לא ממהרים להוציא צווים לאור הביקורת וגם לאור העובדה שהטכנולוגיה מאפשרת רכילות שעלולה לפגוע בחפים מפשע. עם זאת, הוצאת צווים זה עדיין דבר נחוץ לחקירות. גם צווים גורפים. לא ניתן לבטל לחלוטין את הצורך בהם".
לדברי אגמי-כהן, "צריך לבחון עד כמה הם נחוצים עד שלב החקירה הגלויה, כשהנחקרים מגיעים לידיעה החוקרת ומבוצעים חיפושים. חקירות שקטות מאפשרות איסוף ראיות בשקט, בלי שיבושים אפשריים וגם הנחקרים לא יודעים שהם בגדר חשודים בשלב הסמוי. החקירה של עורך הדין שעומד במרכז הפרשה לא התחילה היום. הייתה חקירה סמויה של מינימום 3 חודשים, ואני מניחה שיותר. בשלבים הראשונים צריך לתת למשטרה שקט לחקור. זה לטובת הציבור. וגם צריך לזכור שבשלבים הראשונים של החקירה יש אנשים שהפגיעה בשמם היא בלתי הפיכה, והם זכאים שבית המשפט ישקול אם להוציא צו איסור פרסום על שמם או לא. לכן, אי-אפשר לומר שצווים לא נחוצים היום".