שתיקת העיתונאים בדרכו של אפי נוה למעלה
העיתונות הישראלית הפכה מזמן לשק האגרוף של הפוליטיקאים, אנשי העסקים, בעצם כל מי שרק יכול לחבוט ולבעוט בה - עושה זאת בשמחה גדולה, לקול תשואות הציבור שצופה מבסוט מהטריבונות. ברוב המקרים ההתקפות האלה באות שלא בצדק, על רקע סיקור שאינו מוצא חן בעיני המסוקרים, או תחקירים שמציקים להם.
בפרשות אפי נוה, התקשורת צריכה להכות על חטא ולהודות שכשלה. גם לה יש חלק בחופש שהיה לו לעשות, לכאורה, ככל העולה על רוחו בלשכת עורכי הדין, והעוז שהיה לו לפעול, על-פי החשדות, בדרכים שנויות במחלוקת בוועדה למינוי שופטים. היו עיתונאים שידעו על מעלליו ולא עשו דבר, אם בגלל הפחד להתעסק אתו ולגמור בתביעת ענק נגדם בבית המשפט - ואם בגלל ניגודי עניינים אישיים כאלה ואחרים.
עם כניסתו של נוה לתפקידו בלשכה לפני 3.5 שנים, העלה גור מגידו, אז כתב "גלובס", תהיות על סוגיות שנויות במחלוקת בהתנהלותו, וחטף מנוה שתי תביעות דיבה שהסתיימו בהבהרה בעיתון. הקולגות שתקו וטענו כי לשכת עורכי הדין זה לא מעניין, ולא רק בגלל התחרות על האייטמים. חלק מהעיתונאים שסיקרו את הלשכה, נוה ומערכת המשפט, היו חברים אישיים שלו, בהם כאלה שהזמינו אותו לשמחות משפחתיות, הרי נוה הוא סחבק.
כשראש הלשכה רוקד בחתונה שלך, או מגיע אוכל סלט בברית של הבן שלך, אפילו אם תהיה הכתב ההגון ביותר על הפלנטה, תתקשה לעשות עליו תחקיר, גם אם יגיע לידיך חומר בשרני ונפיץ, בטח ובטח אם הוא ומקורביו הם מקורות שמפציצים אותך בסיפורים. ככל שנקף הזמן, ונוה התבסס בלשכתו ובקשריו עם שרת המשפטי איילת שקד - שהוסיפה לו עוד חומת הגנה וכוח, ועל כך צריך לבוא איתה חשבון - והפך למוציא ומביא במינויים וקידום שופטים, היה חבל לשרוף אתו קשרים.
לזה נוספו הכנסים. אותם כנסים חביבים במלונות מפוארים באילת על חשבון הלשכה, אליהם הוזמנו עיתונאים בכירים כדי להנחות פאנלים ולהתפנק ליד הבריכה. על ההמחאה שקיבלו היה חתום נוה. אין שום בעיה עם הנחיית פאנלים בתשלום, להפך. לעיתונאים יש את הזכות והחובה להתפרנס במקצוע לא מספיק מתגמל כמו תקשורת - אבל השאלה היא מי המזמין, והאם התשלום שקיבלו לא כבל את ידיהם בבואם לטפל באינפורמציה שהגיעה אליהם, אם הגיעה, בעניינו של נוה.
מי שלא חששה להתעסק עם ראש הלשכה וחטפה ממנו תביעת דיבה בסך מליון שקל ביוני 2017, היא עיתונאית "המקום הכי חם בגיהנום", שרון שפורר, שפרסמה סדרת כתבות על מעורבותו של נוה בשיווק פוליסות ביטוח ומתחה ביקורת על ההליכים המשמעתיים של ועדת האתיקה של הלשכה בעניינו של עו"ד ברק כהן ויחסה הרך והחומל אל נוחי דנקנר. לא רק ששפורר לא זכתה לגיבוי מהקולגות - הם קראו לה אובססיבית משוגעת, התעלמו מהממצאים שלה והשאירו אותה להתמודד לבד.
המזל הגדול של כולנו הייתה הכתבה של עומרי אסנהיים ב"עובדה", שצילם את נוה בכנס לשכת עורכי הדין באילת. הסיקור, שבמקור היה אמור לפנק את היו"ר, הפך למופע אימים של אדם שיכור כוח שעושה מה שעולה על דעתו ומהמקפצה. "עובדה" הייתה חותמת ההכשר לסירחון. אבל גם אז, היו עיתונאים שסנגרו עליו והפנו אצבע מאשימה לשופטים שסרים למרותו, לשרת המשפטים שלא שמה לו גבול, והוא? גבר-גבר שמנהל את העניינים. אפילו פרשת המאהבת בנתב"ג לא שכנעה אותם.
הפינאלה שייך כולו להדס שטייף וגלי צה"ל, שראו את הראיות, התפלצו והלכו איתם לרשויות. אפשר להתווכח על כמה פריצת טלפון למען תחקיר לגיטימית, אבל עם כל הכבוד, כשמערכת המשפט מותקפת על-ידי מושחתים, אין ברירה אלא להשתמש בכל דרך כדי לחשוף אותם.
לא רבים העיתונאים שיצאו נגד נוה כשהיה בשיא כוחו, כי הרבה יותר קל לטפל בחלשים, או בחזקים שנפלו, כמו עכשיו, עם ראש הלשכה המתפטר. אז לא רק שהתקשורת צריכה להכות על חטא, היא חייבת להבטיח שלא תאתרג את האפי נוה הבא, ויהיה כזה.
*** חזקת החפות: אפי נוה הוא בגדר חשוד בלבד במעשים המיוחסים לו. מדובר בשלב מקדמי בהליך הפלילי, נוה לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.
