דונלד טראמפ / רויטרס
המושג "העיתונות השקרנית" (Lügenpresse) נולד בקיסרות גרמניה בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, לפני קצת יותר ממאה שנה. הוא נועד לתאר את תעמולת האויב.
לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, האבחנה הישנה בין אויבים-מחוץ לאויבים-מבית היטשטשה והלכה. אגדת 'הסכין בגב' קנתה שביתה, והמחנה הלאומי הגרמני טיפח את האמונה שגרמניה לא תוכל לאויביה החיצוניים כל זמן שלא תמחץ את אויביה הפנימיים.
האויבים הפנימיים היו קודם כול יהודים, אחר כך שמאלנים, בהמשך ליברלים וסתם מתונים. היהודים שלטו במדיה, אלא מה, הם תמיד שולטים בה. המדיה שבשליטתם לעולם אינה פטריוטית (דווקא לא נכון, לפחות חלק מן היהודים בתקשורת יצאו מגדרם להפגין אהבת מולדת, אבל אלה רק פרטים קטנים ולא חשובים).
הכלל הראשון של הפופוליסטים הלאומנים בגרמניה (לאו דווקא הנאצים) היה להטיל דופי בכל המוסדות, הנבחרים או הלא-נבחרים. הרפובליקה ושיטתה הפרלמנטרית היו מוקצות מחמת מיאוס, מערכת המשפט הייתה חשודה מעיקרה, ובזויה במיוחד הייתה העיתונות. התווית "שקרנית" לא הייתה אלא טבעית בשבילה.
"יחי ניצחוננו"
כאשר הבכורה בימין הלאומני הגרמני עברה לידי הנאצים, בשלהי שנות ה-20, הם מיהרו לאזרח את התווית הזו, Lügenpresse. היא חדלה להיות שימוש לשון מהוגן לאחר תבוסת גרמניה. היא חזרה והתגנבה אל אוצר המלים הגרמני בערך לפני עשר שנים. באוקטובר 2014 התארגנה בגרמניה תנועה נגד מהגרים מוסלמים, שנטלה את השם PEGIDA (ראשי התיבות הגרמניים של "פטריוטים אירופיים נגד אסלאמיזציה של המערב"). היא העמידה את המאבק ב"עיתונות השקרנית" במרכז תוכנית הפעולה שלה. האגודה הלשונית הגרמנית הכריזה על Lügenpresse 'הלא-מלה החשובה ביותר' של שנת 2015.
מאז, חשיבותה גדלה והלכה. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב, ב-2016, יודעי גרמנית נדהמו לשמוע אותה בוקעת מגרונותיהם של תומכי דונלד טראמפ בעצרות בחירות במערב התיכון האמריקאי. היא בשום פנים לא הייתה בשימוש תכוף. היא נשמעה רק פה-ושם. וידיאו אחד מן הזמן ההוא מראה אוהד של טראמפ חוזר על המלה הגרמנית מבלי להבין את פירושה המדויק, או את מוצאה. הוא מטיח אותה בעיתונאים, בידיעה שהיא נועדה להעליב. זה הספיק. אבל עצם נוכחותה של המלה סיפקה ראיה, שניאו-נאצים מוסווים הסתננו אל השורות.
ניאו-נאצים לא-מוסווים חגגו אחר כך את ניצחון טראמפ במסיבה בוושינגטון, שבה נשמעה קריאת הברכה הנאצית 'זיג הייל', 'יחי ניצחוננו'. הדובר העיקרי, אידיאולוג מוּכּר של "לאומנות לבנה", השתמש במלה Lügenpresse, והשומעים לא היו צריכים הסברים. הם הגיבו בתשואות ובצחוק.
להבאיש את ריחה
האנקדוטה של שימושי הלשון הנאציים סביב טראמפ, היא כשלעצמה, לא הייתה יותר מאנקדוטה. מה שלא כן שימוש הלשון Fake News, שפעם היה צריך, אולי, תרגום - אבל כיום הוא ידוע כמעט בכל ארץ ובכל לשון.
תהיה האבהות על הצירוף הזה אשר תהיה, אין ספק שהנשיא טראמפ הוא שהכניס אותו לשימוש רחב וחסר אבחנה. הוא לא החיל אותו רק על ספקות לגיטימיים, שעוררו ידיעות עיתונאיות לא בדוקות. כל ידיעה עיתונאית שלא ערבה לחיכו, ובוודאי כל דעה עיתונאית, הפכו מיד ל'פייק ניוז'. לא היה מקום לטעות בכוונתו: להבאיש את ריחה של העיתונות באשר היא.
המשבר הפיננסי של 2008 פתח תיבת פנדורה בכל הדמוקרטיות המערביות, ושיחרר רוחות רעות של כעס ושל התמרמרות. גרמניה הייתה כנראה הראשונה, אף כי היא המשבר פגע בה פחות מאשר כמעט בכל ארץ אחרת. שם, ב-2010, נולדה המלה Wutbürger. עניינה היה "האזרח הכועס". הוא/היא כעסו מפני שהגיעו למסקנה, כי דעתם אינה נחשבת, החלטות מתקבלות מאחורי גבם ומעל לראשם, ונמאס להם.
ה'ווטבורגר' תורגם אחר כך בהצלחה ניכרת לאנגלית בריטית, לאנגלית אמריקאית, לאיטלקית ולצרפתית. עכשיו הוא מתורגם לעברית.
גונבים את זכותו לדעת
הקישור בין 'האזרח הכועס' ל'עיתונות השקרנית' שירת בהצלחה מגמות סמכותניות במערב בשנים האחרונות. זה ניסיון ברור לקעקע את האמון במה שנחשבו לפנים מרכיבים חיוניים לחלוטין בשימור החרויות הדמוקרטיות.
הנוסחה מבריקה בפשטותה: להזכיר ל'אזרח הכועס' מי גונבים את זכותו לדעת, ומי גונבים את זכותו להחליט; למשל, שלט חוצות המכריז בפשטות גאונית "הם לא יחליטו". הנוסחה עבדה בהצלחה יוצאת דופן בתעמולתם של מתנגדי אירופה במשאל העם הבריטי ב-2016.
'האזרח הכועס', בלי קשר לימניותו או לשמאלניותו, הוזמן לרחוש בוז להתנשאותם של המומחים ושל יודעי-הדבר. לאמתו של דבר הוא/היא נקראו לבוז לא רק למומחים, אלא גם לעובדות. אין זה מקרה כמובן ש"עובדות חלופיות" (מטבע הלשון של ימי טראמפ), זאת אומרת שקרים גמורים, שורבבו כלאחר יד למערכה ("76 מיליון טורקים מצטרפים לאירופה").
בבריטניה לא היה צורך לתקוף במישרים את המדיה, מפני שחשובי העיתונים הפכו את עצמם לכרוזי תעמולה בשירות המחנה האנטי-אירופי. הם עצמם תקפו את המומחים, או את המומחיות. פרופסור אחד כתב, "בהיעדר מומחים אנחנו יכולים לחזור למערות". אבל הוא היה פרופסור.
"אויבת העם האמריקאי"
המערכה נגד העיתונות תחת טראמפ הסלימה והלכה. 'פייק ניוז' לא הספיק לנשיא. הוא החליט לאמץ עוד מטבעות לשון מימים קודרים. ב-17 בפברואר 2017, ארבעה שבועות לאחר השבעתו, הוא צייץ ערב אחד, "תקשורת ה'פייק ניוז' אינה אויבתי, היא אויבת העם האמריקאי!". זה היה צירוף מלים שגרתי בכתבי האישום נגד קורבנות סטאלין, בשנות ה-30 של המאה שעברה. יוזף גבלס כתב, "כל מי שעונד מגן דוד יהודי הוא אויב העם". אויבי העם בימי הדיקטטורים היו בני-מוות. 152 אלף חובבי טראמפ אהבו את ציוצו.
ב-28 ביוני 2018 פרץ גבר חמוש אל משרדי עיתון יומי באנאפוליס, במדינת מרילנד, לא הרחק מוושינגטון הבירה, ורצח חמישה עיתונאים ועובדי מערכת. לא היו לו סיבות פוליטיות, אלא אישיות, אבל הביוגרפיה שלו הלמה את האב-טיפוס של "האיש הכועס".
ב-24 באוקטובר 2018 התגלו חבילות נפץ בחדר הדואר של סי.אן.אן בניו יורק. בימים הבאים התגלו חבילות כאלה במשרדיהם של פוליטיקאים ושל אנשי ציבור ממבקרי הנשיא. ב-30 באוקטובר עצרה הבולשת הפדרלית גבר, שאיים על מערכת עיתון ליברלי בבוסטון. הוא השתמש במלים "אויבי העם".
את הקשר בין הרטוריקה הזו ובין מעשים אלימים אין צורך להוכיח. היא מובנת מאליה. היא צריכה להיות מובנת מאליה בייחוד לאנשים שנהגו להלביש יריבים פוליטיים במדי אס.אס, או לפחות להעלים עין, כאשר חסידיהם הניפו את כרזות האס.אס בכיכר העיר. הקליע ההוא מכיכר עיר אחרת צריך לשרוק באוזניהם.
"הם לא יחליטו" אינה ביקורת עניינית על אנשי מדיה. ביקורת כזאת ראויה ורצויה. זו הזמנה להתנגדות. מטרות חיות זקוקות רק לכוונת. זהירות היא מהם והלאה. הם מעמידים את עצמם בגלריה - הנשיב להם כגמולם? - של אויבי החירות.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny