הרבה שנים אחרי שנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון דרך בפעם האחרונה בבית הלבן, גילה העיתונאי ג'ון קוק מסמך מעניין בארכיון הפרטי של האדם שנזרק בבושת פנים ממשרת האיש החזק ביותר בעולם. בראש המסמך, שהודפס במכונת כתיבה וששוליו עמוסים בהערות בכתב-יד, התנוססה כותרת מסקרנת: "התוכנית להכנסת המפלגה הרפובליקאית לטלוויזיה".
קוק, שמצא את המסמך כשעבד על כתבה שעסקה בערוץ החדשות הימני פוקס ניוז והתחקתה אחר שורשי כוחו של המייסד והיו"ר הכל-יכול שלה, רוג'ר איילס, זיהה מיד שכתב-ידו מופיע לצד הטקסט המודפס. היו בו הוראות הפעלה של ממש.
פרויקט מיוחד: שנתיים לטראמפ
● כך טראמפ שיבש לחלוטין את המפה הפוליטית גם באירופה
● גם כשרק 30% מהאמריקאים תומכים בו, דונלד טראמפ מסרב להיות נורמלי - ולא במקרה
● ארט-דיקטטור: שלטון טראמפ הוליד גל של אמנות פוליטית
● לאייר את ההתנגדות לטראמפ: ראיון עם האמן אדל רודריגז
גם היום, קרוב ל־50 שנים אחרי שנכתב המסמך, לא ברור מי היה האדם שניסח את המילים והמשפטים שקבעו כי "אנשים הם עצלנים" ושבטלוויזיה "החשיבה נעשית בשבילך". עם זאת, וללא קשר לזהות הכותב, נתיב הפעולה שהמסמך הציע - ושהערותיו של איילס חידדו - היה חדשני, מושחת ושערורייתי. "במזכר נכתב שיש לאליטה הליברלית אחיזת חנק על רשתות החדשות הארציות, אבל שלתחנות טלוויזיה מקומיות במקומות כמו ויסקונסין ויוטה היו תוכניות חדשות משלהן והן רעבות לחומר מצולם", מסביר קוק.
"ההצעה הייתה שהבית הלבן של ניקסון, בכספי משלם המסים, יממן הפקה של ראיונות עם חברי קונגרס רפובליקאים בוושינגטון ואז יטיס את החומר המצולם היישר לתחנות טלוויזיה מקומיות במקומות שונים בארה"ב כדי שהם יוכלו להפיץ את המסר שלהם לבוחריהם מבלי להצטרך להסתמך על העיתונות הממוסדת. רוג'ר איילס מביע שם התלהבות וכותב 'אני יכול לעשות את זה!'. המיזם אומנם לא יצא לפועל, אבל הרעיון, החיידק, הוא מה שעומד בבסיס התפיסה של פוקס ניוז. איך אנחנו מעבירים מסר לעם מבלי להזדקק לעבור דרך עיתונות ביקורתית?".
הראיון עם קוק מופיע בסרט הדוקומנטרי החדש "הפרד ומשול: סיפורו של רוג'ר איילס" המשודר בימים אלה בערוץ yes דוקו וב־STINGTV, והוא מניח את הבסיס להבנת הדרך שבה רשת הטלוויזיה באה לעולם ולשיטות שבהן היא שינתה אותו במשך השנים. במקביל, הוא משרטט את דיוקנו המרתק של איילס - אדם אפל ומבריק שהיצירתיות, הפרנויה והכוחנות הבלתי נתפסת שלו שינו את פני הפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים ובמידה רבה עיצבו את המדיניות האמריקאית בעולם.
אלקסיס בלום, במאית הסרט, אומרת בראיון טלפוני מניו-יורק שאיילס היה כה חזק ומסוכן, שגם לאחר שהבעלים של פוקס ניוז - איל התקשורת רופרט מרדוק - הדיח אותו מתפקידו ביולי 2016 בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בוטות ושלח אותו הביתה כאדם זקן ומר נפש, איש עדיין לא היה מוכן להתראיין על אודותיו. הסיפורים על הברוטליות והנקמנות של איילס היו כה ידועים לשמצה, שרק לאחר מותו במאי 2017, ולאחר שאנשים וידאו בצורה כמעט ממשית שהמצבה על קברו לא משה ממקומה, ניתן היה להושיב אותם מול מצלמה ולבקש מהם לספר עליו.
רוג'ר איילס נולד ב־1940 באוהיו למשפחה שמרנית ממעמד הפועלים. כילד צעיר אובחן כחולה המופיליה. איילס רכש את ניסיונו הראשון בתקשורת כשניהל את תחנת הרדיו של הקולג' שבו למד, וכשסיים את לימודיו החל לעבוד בתפקידים זוטרים בתחנות טלוויזיה מקומיות בקליבלנד ובפילדלפיה. בזכות מנות גדושות של כישרון ודורסנות הוא התקדם במעלה הסולם והפך למפיק הראשי של ה"מייק דאגלס שואו" - תוכנית ראיונות מקומית ששודרה בסינדיקציה כלל-ארצית ושזיכתה אותו בשני פרסי אמי.
ב־1967, כשהמועמד לנשיאות ניקסון הגיע להתארח בתוכנית, נוצר בין השניים הקשר הראשוני. "טריקי דיקי" אומנם בז לטלוויזיה וראה בה גימיק זול, אבל לאחר שנכשל קשות בעימות הטלוויזיוני שלו מול ג'ון קנדי ב־1960 ידע שהוא צריך לשלוט בז'אנר. איילס נראה לו כמו המומחה שעמו הוא צריך לעבוד ועד מהרה הוא שכר אותו לתפקיד יועץ תקשורת אישי לענייני טלוויזיה והאיש שניסח וביצע את אסטרטגיית התעמולה הטלוויזיונית, שבסופו של דבר הביאה לו את הנשיאות שנה לאחר מכן.
משרד מזכוכית משוריינת
השיטות פורצות הדרך של איילס ששילבו הסתה, השחרה, התססה, שיסוי והאדרה של המנהיג שהושפעה על-פי עדותו שלו מ"ניצחון הרצון" של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל, קנו לאיילס מעמד של כבוד במפלגה הרפובליקאית. במהלך שנות ה־70 הוא נחשב ליועץ הפוליטי המוביל של מועמדי המפלגה והיה זה שעמד מאחורי הקמפיין המוצלח לבחירה מחדש של רונלד רייגן ב־1984 ומאחורי הניצחון של ג'ורג' בוש האב ב־1988. במהלך אותו קמפיין זכורה במיוחד סדרת תשדירים מטילי אימה שהתמקדו בפושעים שחורים ששוחררו מבתי כלא וביצעו פשעים מזוויעים נגד קורבנות לבנים. מייקל דוקאקיס, שהיה המועמד הדמוקרטי שרץ באותן בחירות נגד בוש, הוצג בהם כמי שתומך בשחרור מוקדם של עבריינים וכאחראי עקיף למקרי אונס ורצח של לבנים שומרי חוק. כשהוטחו באיילס טענות שהסרטונים גזעניים, הוא התנער מהם.
ב־1993 מונה איילס לנשיא רשת CNBC ששידרה חדשות בכבלים והקים במסגרתה ערוץ ראיונות בשם America Talks שבה גם הגיש תוכנית משלו. האווירה שהוא יצר באותו ערוץ - מנחים פרובוקטיביים, חדשות מהירות שרוויות בהפחדות, ריבוי דעות וספקולציות ומיעוט של עובדות - היוו את הבסיס הגנטי לרשת פוקס ניוז שאותה נשכר להוביל שלוש שנים לאחר מכן.
כוחו של איילס, שנהנה במשך שנים מתדמית של גאון תקשורת ושל ממליך המלכים הרפובליקאי, התעצם בן לילה. איילס הבין שנקעה נפשו של הציבור האמריקאי מהרצינות כבדת הראש של רשתות הטלוויזיה הארציות ופנה למכנה המשותף הנמוך ביותר. את הנוסחה שלו אפשר לכנות בסלחנות "אינפוטיימנט" - בידור המבוסס על מידע - אבל עמוק בתוך קרביה תמיד היה גם תמהיל רעיל של צדקנות, גזענות, אנטישמיות, קסנופוביה ושוביניזם.
כך, וגם מבלי להיכנס לאווירת ההטרדות המיניות הקשה ששררה בערוץ ושגרמה לו לשלם מאז 2004 לפחות 163 מיליוני דולרים בפיצויים למתלוננות ולהדיח את הכוכב הגדול שלה ביל אוריילי - נשמעו בשנים האחרונות עדויות רבות מספור על התנהגות דוחה כלפי נשים בערוץ. דוגמה אחת לכך היא שרבות מהמנחות בפוקס ניוז נבחרו על סמך הופעתן המצודדת והן התבקשו להגיע לשידור כשהן לבושות בחצאיות קצרות. איילס הורה להסיר את החלק הקדמי של השולחן שמאחוריו הן ישבו ולהתקין בו מנורות שידגישו את רגליהן.
במקביל, מתאר הסרט גם את אישיותו הפרנואידית של איילס. הוא היה משוכנע שהוא נמצא במקום השני ברשימת החיסול של קדאפי ושל בן לאדן אחרי נשיא ארה"ב, ושטרוריסטים הומואים עלומים זוממים גם הם להתנקש בחייו. הפחד המשונה הזה הביא אותו להתקין במשרדו חלונות מזכוכית משוריינת, לשמור שני אקדחים במגירת שולחן הכתיבה שלו ולבצר את הכניסה למשרד בדלת משוריינת. יום אחד, כשהוא ראה במקרה עובד זוטר ממוצא ערבי בסמיכות למשרדו, הוא הורה שלא להתיר לאותו עובד לדרוך יותר בקומה שבה עבד והורה לבנות קיר נוסף שיבודד מהעולם החיצון אפילו את החדר המוביל אל המשרד.
במשך השנים שבהן הוא הוביל את התחנה, הוא הפך אותה לא רק למפלצת רייטינג ולהצלחה עסקית גדולה אלא גם לגורם השפעה משמעותי על המדיניות האמריקאית. הפריצה הגדולה של הערוץ הגיעה לאחר התקפות הטרור של ספטמבר 2001. באווירת הפחד לאחר המתקפה פוקס ניוז הייתה באלמנט שלה. לא רק שהמנחים שלה הקצינו את השיח הציבורי כלפי ערבים, מוסלמים וגם צרפתים, אלא שאיילס עצמו בחש בנעשה בבית הלבן. ב־2002 חשף העיתונאי בוב וודוורד מכתב שאיילס כתב לבוש ובו דחק בנשיא לצאת למלחמה בטענה שהציבור יתמוך בו כל עוד יהיה משוכנע ש"ארה"ב "נוקטת את הצעדים הקשים ביותר האפשריים.
נקודת מפנה נוספת בהיסטוריה של פוקס ניוז אירעה דווקא לאחר חילופי השלטון בארה"ב וכניסתו של ברק אובמה לבית הלבן בתחילת 2009. מהר מאוד התסכול מבחירתו של נשיא ליברלי ושחור בא לידי ביטוי בסיקור אוהד במיוחד של אנשי מסיבת התה, שהובילו את האגף הימני ביותר במפלגה הרפובליקאית. במסגרת הגישה הזאת, פמפמה הרשת במשך שנים את תיאוריות הקונספירציה שלפיהן אובמה הוא סוס טרויאני - מוסלמי שלא נולד בארה"ב, ושהגיע לראש הפירמידה כדי להרוס את אמריקה מבפנים.
אחד מהמובילים את הקו ההזוי הזה היה מנחה תוכניות ריאליטי אקסצנטרי וגס רוח שאיילס דאג להפוך לפרשן פוליטי קבוע בערוץ - אחד דונלד טראמפ. במילים אחרות: איילס בנה את טראמפ כדמות פוליטית שניזונה ומזינה את הקו המערכתי של פוקס. לאחר שאיילס הודח מתפקידו ב־2016, הוא השתלב בטבעיות בקמפיין של טראמפ לנשיאות.
תיבת פנדורה של תלונות
אלקסיס בלום, 43, היא דרום אפריקאית שחיה בברוקלין עם בן זוגה האמריקאי ועם שני ילדיהם. היא עוסקת בסרטים דוקומנטריים זה כ-20 שנה, עבדה ב־BBC ובנשיונל ג'יאוגרפיק, וחתומה בין השאר על סרט שעוסק בדבי ריינולדס ובקרי פישר ("אין בו שום דבר שמזכיר את הסרט על רוג'ר איילס מלבד העבודה שכולם מתים עכשיו") ועל We Steal Secrets שעוסק בוויקיליקס ובג'וליאן אסאנג'. על "הפרד ומשול" שיצא לאקרנים בארה"ב בתחילת דצמבר האחרון היא עבדה יחד עם בן זוגה.
"הוא יצא לשירותים כמו אייטיונס ואמזון פריים, אבל בקולנוע הוא ממש-ממש לא הצליח. טוב, נו, מי רוצה ללכת לקולנוע בעונת החגים כדי לראות סרט דוקומנטרי על רפובליקאי שמן שמסניף תחתוני נשים?", היא צוחקת, "חברת ההפצה שרכשה את הסרט היא זו שגם רכשה את הסרט על שופטת העליון הליברלית רות' ביידר גינסבורג, והם עשו איתו הרבה מאוד כסף. מאז אני נהנית לומר שרוג'ר איילס הלך באותו נתיב שגינסבורג צעדה בו ושהוא לא התקרב להצלחה שלה".
בעוד שסרטה של בלום עוסק לא מעט בתחושת הרדיפה של הימין האמריקאי ובביטוי שהיא מצאה בקו הפוליטי של פוקס ניוז, רובו עוסק באישיותו הבעייתית של איילס עצמו. לאחר שגרטשן קארלסון התלוננה נגדו על הטרדות מיניות ועל דרישה לקידום תמורת מין, נפתחה בערוץ תיבת פנדורה ושורה של מתלוננות אחרות סיפרו כיצד איילס נהג בהן במשך השנים.
מהסיפורים עולה תמונה של עבריין: לא רק מישהו שזורק מילה מעליבה או טופח על פלח עכוז אלא של אדם שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו. הוא ריסק קריירות של נשים שלא נענו לחיזוריו הבוטים, תקף בצורה פיזית נשים אחרות, או ניסה לסחוט אנשים כמו המנחה השמרני גלן בק, שאותם ראה כאיומים אפשריים. "מה שהוא עשה היה הרבה יותר מהטרדה מינית רגילה, ולא היו שום הדלפות או שמועות על זה במשך השנים, שזה ממש מדהים", אומרת בלום. "אנשים רעדו מפחד מאשת יחסי הציבור שלהם שהייתה יד-ימינו. אם היית אומר משהו על התחנה וזה היה מגיע אליה, יכולת לצפות שיופיע עליך סיפור לא מחמיא ב'ניו-יורק פוסט' שגם שייך למרדוק.
"בכלל, במשך השנים היו הרבה מאוד אנשים בפוקס ניוז ששמרו על כך שהחטאים האישיים של רוג'ר לא ייצאו מהארגון והרבה מהם היו נשים. אני חושבת שהרבה נשים שעבדו בפוקס ניוז חשבו שהתקשורת האמריקאית נוטה לשמאל ושהן מספקות תיקון הכרחי לימין, אבל היו גם אנשים שהגנו עליו ואמרו שהוא היה טוב אליהם ברמה האישית. הייתה למשל סוזן אסטריג', ששימשה יועצת משפטית בפוקס. היא עורכת דין שידועה כפמיניסטית, אבל היא תמיד הגנה עליו. היא מספרת על קשר אחר שהיה לה איתו: שהוא סידר לה עבודה כשאף אחד לא הסכים להעסיק אותה ודאג לשלם חשבונות רפואיים שהיו לה.
"לי זה קצת מזכיר בוסים של המאפיה או מנהיגים של כתות שדואגים לאנשים שנאמנים להם. ואני גם חושבת שהוא אהב לקשט את הסביבה שלו באנשים שלא מהמיליה הימני הרגיל. הוא אהב להתהדר בכך שבפוקס עובדת מישהי כמו אסטריג'; או מישהו כמו כריס וואלס - בנו של מייק וואלס מ־60 דקות הליברלית של CBS; או הבת של הכומר השחור והקיצוני אל שרפטון שגם עבדה בפוקס".
ומה אנשים חושבים על איילס בפוקס ניוז כיום, לאחר עזיבתו ולאחר מותו?
"אני חושבת שלאחר מותו היה בפוקס גל של סנטימנטליות, אבל לאחר זמן-מה חלק מהאנשים שינו את דעתם. למשל, השדרן שפרד סמית', שבסרט נראה מספיד את איילס בשידור חי ואומר למצלמה בעיניים דומעות שהוא אהב אותו, הבין בסופו של דבר שהגיבור שלו היה אדם אפל יותר מכפי שהוא חשב. מנקודת מבט תאגידית, הם מחקו אותו מהחברה, ממש הרסו את המשרד שלו. לעומת זאת, אתה שומע חלק מהאנשים שם אומרים שהוא עשה כל-כך הרבה למען הימין האמריקאי, אז אפשר לסלוח לו על כך שהיו לו חיים פרטיים בעייתיים".
מדוע בעצם מרדוק החליט אחרי כל השנים הללו לסלק אותו מפוקס ניוז? לא הייתה לו בעיה עם ההתנהלות של איילס במשך כל השנים.
"לדעתי זה היה גם מכוון וגם מקרי", משיבה בלום. "זה היה רגע בזמן שבו בידיהם של הילדים של מרדוק היה יותר כוח מכפי שבדרך כלל היה להם. כשהסיפור על התביעה של גרטשן קארלסון נגד פוקס ניוז ואיילס יצא החוצה, מרדוק היה בטיסה מירח הדבש שלו עם אשתו הטרייה ג'רי הול (הדוגמנית האמריקאית שהייתה נשואה בעבר למיק ג'אגר) והבנים שלו קיבלו החלטות בעצמם. מה שהם החליטו לעשות היה להביא לפוקס ניוז משרד עורכי דין חיצוני שיבדוק את הטענות ויכול להיות שזה משהו שאבא שלהם לא היה עושה. ברגע שהשד יצא מהבקבוק, אני לא חושבת שניתן היה להחזיר אותו לשם כבר.
"רופרט יכול היה לבקש ממנו להישאר, אבל על-פי כל העדויות, איילס כבר היה חלש יותר בשלב ההוא. הוא הזדקן ולא הצליח להשתלט על הפיאסקו של טראמפ עם מייגן קלי (לאחר שהמנחה של רשת החדשות שאלה אותו שאלה שאתגרה אותו במהלך עימות טלוויזיוני באוגוסט 2016, טראמפ טען שהיחס שהוא קיבל ממנה נובע מכך שהיא סובלת מתסמונת קדם וסתית), ואני חושבת שהם פשוט החליטו שפוקס יכולה לשרוד גם בלעדיו. ברור שרופרט לא היה מוציא אותו מהתחנה אם הוא היה חושב שאיילס הכרחי לכך שפוקס תשמור על כוחה".
מקום שהלך והקצין
בלום אומרת שקשה לומר אם פוקס ניוז שלאחר סילוקו של איילס שמרה על השפעתה וכוחה. לדבריה, "הרייטינג שלהם עדיין טוב מאוד והם עושים כסף, אבל אני חושבת שאין להם את עמדת ההובלה והמנהיגות שהייתה להם קודם לכן. כששדרן מסוים יאמר דברים מסיתים, אתה תראה שמפרסמים מפסיקים לפרסם בתוכנית שלו. זה דבר שקורה הרבה מאוד לאחרונה. המקום יותר כאוטי משהוא היה - הוא פשוט הפך להיות 'טראמפ TV'. בתקופה של רוג'ר, הוא ניסה לשמור על מראית עין של ריחוק מהפוליטיקאים, אבל היום שדרן של הרשת כמו שון האניטי יכול לעלות עם טראמפ על אותה במה. אני לא חושבת שזה משהו שהיה קורה בתקופה של רוג'ר".
ההצלחה של פוקס ניוז הביאה גם לתגובת נגד שלא מיטיבה עם מקצוע העיתונות וללא ספק תורמת להעמקת הקיטוב בחברה האמריקאית. רשת MSNBC שמציגה אלטרנטיבה ליברלית לפוקס משתמשת ברבים מהכלים האופייניים לרשת שהקים איילס ובשידוריה אין הפרדה ברורה בין חדשות לבין דעות. "אני לא מקבלת את מה שהם אומרים כתורה מסיני משום שכמו בפוקס, גם להם יש הטיה אידיאולוגית חזקה", אומרת בלום. "עם זאת, אין אצלם משהו שמזכיר בכלל את כמות אי הדיוקים העובדתיים שיש בפוקס ניוז, שמקדמת תיאוריות קונספירציה כל הזמן ומקצינה את השיח. כמו למשל מה שהיא עושה בתקופה האחרונה כשהיא מכנה את ההגירה ממקסיקו 'הפלישה בגבול'. אני חושבת שפוקס ניוז הלכה והקצינה במשך השנים. הרבה אנשים שעבדו שם ושדיברו איתנו מעידים על כך".
בלום מעריכה שלמרות ההשפעה הגוברת של האינטרנט והרשתות החברתיות, לרשתות טלוויזיה כמו פוקס ניוז תמשיך להיות השפעה רבה מאוד על סדר היום הציבורי בארה"ב. "תמיד יהיה חלק מסוים מהאוכלוסייה שפשוט ירצה להדליק את הטלוויזיה שלו", היא אומרת. "אתה יודע, כשאתה נכנס לבתים של אנשים בחלקים נרחבים של ארה"ב, אתה רואה שאין להם ספרים על המדפים ושבמקרר אין מזון טרי ושעל הקירות אין תמונות. הטלוויזיה היא מרכז הבית והיא תמיד דולקת על פוקס ניוז. נכון שלרשתות החברתיות יש השפעה, אבל כשאתה מסתכל על אנשים ממעמד העובדים באזורים מוזנחים בארה"ב, זה לא שכולם מתחברים לפייסבוק. הטלוויזיה היא עדיין כמו האח הבוערת שבמרכז הסלון".
בנקודת הזמן הנוכחית, האם הציבור האמריקאי מתייחס לחדשות שהוא צורך בפוקס כעיתונות?
"לפחות חלק ממנו כן. הם מתעקשים על כך שזו עיתונות. לצערי, יש הרבה מאוד אנשים במדינות הרפובליקאיות שמסתמכים עליו כמקור החדשות היחיד שלהם. אני חושבת שרבים מאוד מהם לא מבינים מה ההבדל בין חדשות לבין דעות".
למרות השפעתו האדירה לאורך השנים על התקשורת ועל הפוליטיקה האמריקאית, בלום לא חושבת שרוב הציבור האמריקאי מכיר את איילס או זוכר מדוע הוא הודח וכיצד הוא נהג במשך השנים. היא לא משלה את עצמה שהסרט הדוקומנטרי שהיא ביימה יכול לשנות את זה, אבל מזכירה ששני פרויקטים הוליוודיים שנמצאים בעבודה (אחד מהם עם ניקול קידמן ושרליז ת'רון והשני עם נעמי וואטס וראסל קרו), עשויים לשנות בסופו של דבר את התפיסה הציבורית של דמותו של איילס.
"לאנשים יש זיכרון קצר ובעידן של טראמפ יש כל יום סקנדל חדש. קשה כבר לעקוב אחרי כל מה שקורה", היא נאנחת.