מתוך "מונא" / צילום: איתן ריקליס
אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.
הסדרה "מונא", שאותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי, בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה, ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.
אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו - גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים - יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים, הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.
את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו - בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.
"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה שבה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, השידור הציבורי נותן מקום לסדרה שבה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ’יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ושל רשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף-סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).
זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום, לכולנו אותן הטרדות - בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.