מתי מורגנשטרן / צילום: איל יצהר
אני: חזק, לוגי, חדור מטרה ללא פשרות, תוך שמירה על הגינות.
משפחה: מרומניה, מהעיירה פשקאן. לסבא וסבתא מצד אמא הייתה חנות בדים. סבא נפטר מאולקוס בגיל 32, ואת סבתא, אישה מדהימה שגידלה ארבע בנות לבד, אהבתי אהבת נפש. היא נסעה לשנה וחצי למנצ'סטר כדי ללמוד את התעשייה וחזרה. לצד הבדים היא מכרה מכשירי רדיו ומכיוון ששלטה באנגלית האזינה ל-BBC במהלך המלחמה והייתה מעודכנת במה שקורה בחזית.
משפחה 2: סבתא מצד אבא נפטרה בגיל צעיר וסבא עסק בסיטונאות מזון, הביא קרונות של סחורה לחנויות באזור, היה שותף בבנק מקומי ונפטר שהייתי בן שלוש. הוא הוריש את העסק לאבא ולא לאחים שלו. ההורים נפגשו בעיירה, התחתנו בגיל צעיר וילדו את אחותי ואותי. אבא ניהל את העסק, חיינו חיים נוחים בבית גדול והם היו מקושרים לשלטון המקומי והארצי מה שסייע להם במלחמה.
מתי: נקראתי זיסו, על שם סבתי זיסל, שפירושה מתוקה. בכיתה א' למדתי בבית ספר יהודי והמורה אמרה לנו שלכל אחד צריך שם עברי והיא אמרה שלי יקראו מתוק. לימים, כשהבריטים תפסו את אוניית המעפילים שלנו והחזירו אותנו לקפריסין, המלווים מהארץ אמרו לנו לתת להם פרטים שגויים כדי שלא יוכלו להחזיר אותנו לאירופה, אז כתבתי ששמי מתי, כי מי יאמין שקוראים לי מתוק.
תחת השלטון הגרמני
ילדות: הייתה נפלאה עד גיל חמש, כשהנאצים עלו לשלטון. למזלנו, השלטון במחוז שלנו נשאר רומני, למרות שקציני אס.אס. שתולים הופעלו לפי הצורך. כשהייתי בן שש וחצי חיילים פרצו אלינו הביתה כדי לקחת את אבא למחנה כפייה. אמא מאוד דאגה לו, כי לא הספיק לאכול לפני שיצא, אז היא שלחה אותי להבריח לו סנדוויצ'ים. המקום שהיהודים רוכזו בו היה מוקף בזקיפים. ראיתי אחד מהם הולך הלוך ושוב וכשהוא התרחק זרקתי את החבילה מעל לגדר וקראתי לאבא, כדי שישים לב וייקח אותה. גם הזקיף הגרמני שמע את הצעקה ורץ אליי עם רובה דרוך. משום מה הוא החליט לא לירות ורק נתן לי בעיטה חזקה עם המגף בישבן שהרגשתי טוב טוב כמה חודשים אחר כך.
הרס"ן הגרמני: כדי להחזיר את אבא הביתה המשפחה השתמשה בכל הקשרים שלה עם השלטון ושיחדה מי שיכלה. אחרי עשרה חודשים חזר הביתה האיש המדהים הזה, שהיה צנוע, חכם, אחראי, והיה צל של עצמו. לא היה לנו לאן לברוח, כי מסביב היו פוגרומים איומים. הוא חזר לעסק שהמשיך להתקיים למרות שהיינו יהודים, כי היה צורך במזון ולא היה לנו תחליף. פיטרנו את משפחת המשרתים שליוותה אותנו שנים, החרימו לנו מחצית מהבית ובחלק ממנו שיכנו רס"ן גרמני, שהיה אנושי ואהב אותי מאוד. הוא היה לוקח אותי לסיבוב במכונית שלו - שאני יכול עוד להריח את הריפוד שלה - ונותן לי ממתקים.
אחרי המלחמה
הפצצות: לקראת סוף המלחמה העיר שוחררה על ידי הסובייטים. הגרמנים עברו דרך העיר וכבר לא היו שחצנים אלא סמרטוטי אדם שהתחננו לחתיכת סבון כדי להתרחץ, ואחריהם רדפו קוזקים על סוסים. הגרמנים התבצרו בבונקרים שלהם מחוץ לעיר ואז התחילו ההפצצות. זה היה נורא. ברחנו לשדות. כשחזרנו לעיר הצטופפנו במשך חמישה שבועות במרתף יין עם 15 משפחות. נדבקנו בכינים ובקושי היה מה לאכול. הייתי בן עשר ויצאתי עם בן הדוד הגדול שלי החוצה. היינו מבקשים מהרוסים את הרובים ויורים בתרנגולות. כשהכול נרגע, הלכתי לחפש את הסוס שאהבתי. פגז נפל על האורווה שלו והוא היה קבור שם רק עם הראש בחוץ. ביקשתי מקצין רוסי שיירה בו, כדי שלא יסבול.
שחרור: בהזדמנות הראשונה ברחנו לכיוון השטח המשוחרר. עברנו 800 ק"מ עד שהגענו לדורוקוי. היינו שם שמונה חודשים. בסופו של דבר הגענו לבוקרשט, שם הלכתי לתיכון יהודי אחרי חמש שנים בלי ללמוד בשום מסגרת, והכרתי את תנועת גורדוניה, שאיתה עליתי בגיל 13 וחצי לבד לישראל.
WE REMEMBER: אני שותף לקמפיין העולמי השנתי של הקונגרס היהודי, לזיכרון השואה והמלחמה באנטישמיות, ששיאו ביום השואה שייערך ב-27 בינואר ובמהלכו יוקרנו תמונות המשתתפים בו על קירות מחנה אושוויץ. בשנה שעברה נחשפו לו מעל 650 מליון אנשים ברחבי העולם.
קריירה: בגיל 16 וחצי התקבלתי לעבודה בצים כנער סיפון וזה היה הבית שלי. בהמשך ניהלתי את אזור אירופה מאיטליה, והייתי בניו יורק בשליחות החברה. ב-1984 מוניתי למנכ"ל צים, תפקיד שמילאתי 15 שנים. בהמשך כיהנתי בדירקטוריונים של כלל והפטרוכימים, הייתי במועצת המנהלים של בנק קונטיננטל, ואחר כך יו"ר וורלד גרופ שיפינג של צביקה בירנבאום.
ליאורה: אשתי השנייה, דוקטור לפילוסופיה וסופרת נמכרת מאוד באמזון. יש לנו שלושה ילדים, שמונה נכדים ולפני ארבעה חודשים הפכתי לסבא רבא לנינה. מאשתי הראשונה היו לנו שתי בנות, אחת מהן נפטרה. אנחנו גרים בכפר שמריהו, מטיילים בעולם ואוהבים מאוד מוסיקה ואופרה.
תפיסת עתיד: גיל הוא עניין של תפיסה ולא כרונולוגיה. אני מאוד פעיל ותורם מניסיוני וזמני למי שזקוק לעזרתי.