איור: עומר הופמן
את כמות החמלה והחיבה המוגבלת שבכוחי להעניק, אני מקפיד להעניק לבני אדם, תוך ויתור מודע על הקשר האמיץ עם בעלי החיים. המפגש הראשון שלי עם כלבים היה כילד, עת זכיתי, אחר כבוד, להינשך על-ידי כלבו של ראש עיריית ראשון לציון (קראו לו אז חנניה גיבשטיין. לא לכלב). אני סלחתי, אבל לא שכחתי (בניגוד ליעלי, שמעת לעת סולחת, אבל לעולם לא שוכחת על מה היא סולחת), אולם מאז אני שומר על תחושה של שטנה קלה עד בינונית לבעלי חיים, ללא קשר לשאלה מיהו בעליהם.
מערכת חוסר היחסים הזו הייתה יכולה להימשך שנים ארוכות, מצדי לפחות, אלמלא היללות הבלתי פוסקות ששמעתי לא רחוק מביתי. לאורך שנים פיתחתי דרך יעילה ומוכחת להתמודד עם בעיות אקוטיות, על-ידי התעלמות מהן. זה עובד היטב עם כאבי שיניים, בעיות גב, תלונות של בני זוג או לקוחות, מכות בין הילדים ונזילה באמבטיה.
ב-90% מהמקרים תגובה ראשונית של התעלמות היא היעילה ביותר. במרבית המקרים דברים מסתדרים מעצמם, נפתרים מאליהם או מטופלים על-ידי מישהו אחר, בלא צורך בהתערבות כלשהי מצדי, והחיים דואגים ליישר קו. באשר למיעוטם של המקרים, אותו גרעין קשה שלא נפתר מעצמו, התלונה ממילא תשוב ותצוף שוב ושוב, בצורה שתבהיר שיש להתייחס אליה ותיתן לי, בסופו של דבר, הזדמנות נוספת להתמודד איתה.
הפעם, היללות לא חדלו. ההנחה הבסיסית שלי הייתה שהחתול מיוחם ושלי אין לי דרך אמיתית לרצות אותו ולסייע בכך (אף שלמדנו לאחרונה שבכירי עורכי הדין יודעים דבר מה בכל הנוגע לחשק מיני מוגבר ועל הדרכים לטפל בו). ההשערה הפרוידיאנית, שהכול קשור איכשהו למין, התחלפה בינתיים בתחושה לא נוחה, שעובר עליו שם משהו לא נוח, ויצאתי לאתר את המיילל המטריד.
המחזה שנגלה לעיניי היה לא פשוט. החתול ניסה לרדת מגדר שבנויה מפנלים מאונכים ארוכים, שכמעט צמודים זה לזה, והוא השכיל להיתפס כששתי הרגליים הקדמיות שלו לחוצות, כל אחת בנפרד, בין שני פנלים סמוכים, והוא מפרפר באוויר, לא לכאן ולא לכאן, וזועק לעזרה. אנשים שנקלעו למקום וראו את המחזה הקשה, אמרו זה לזה מיד שצריך לעשות משהו. בצבא קראנו לזה "אנשים שמישהו", כשחיילים הבינו שיש לעשות מעשה, והתנדבו שמישהו אחר (שמישהו עם נעליים או מישהו פנוי או מישהו שלא בצום) יעשה משהו.
הבטתי בחתול ומיד צפו במוחי שתי תמונות שמעולם לא ראיתי. האחת של יסמין פיינגולד, מי שהייתה אלופת ישראל בשיט קיאקים והתהפכה עם הקיאק שלה בירקון, לפני כעשור, כשהיא קשורה בנעליה לתחתית הקיאק. היא נאבקה לשוב ולצוף ולנשום עד שאיבדה את ההכרה ונותרה מתחת למים. למזלה הטוב, ראו את האירוע עשרות אנשים, שצעקו "שמישהו".
למזלה הרע, היו אלה עשרות אנשים, ולכן אף אחד לא חש מחויבות אמיתית לעשות מעשה, כשראה שעשרות אנשים אחרים גם הם לא עשו דבר. הסיפור שלה, בסופו של דבר, באורח נס, נגמר טוב, אחרי שאיש אחד, אבי טויבין, עשה מעשה, קפץ למים, הגיע לקיאק, הפך אותו והוביל אותה מחוסרת הכרה, במצב קשה מאוד, אל גדת הנחל. שנה אחר כך היא שבה וזכתה באליפות ישראל.
סיפור אחר, שנגמר מעט פחות טוב, היה סיפורה של קייטי ג'נובזה, צעירה בשנות העשרים לחייה, ששבה בשעת ערב מאוחרת לדירתה, בבית דירות ברובע קווינס, בניו יורק, ואדם חולה נפש התנפל עליה והחל דוקר אותה ומבצע בה תקיפה מינית קשה. האירוע נמשך 35 דקות, בהן היללות שלה החרידו את הרחוב. בחקירת המוות שהתקיימה למחרת מסרו כ-40 שכנים עדויות מפורטות על כל מה שאירע. התברר שכולם שמעו וראו, וגם שכולם שמעו וראו שכולם שומעים ורואים וכל אחר חשב שמישהו כבר יעשה משהו. התברר שאיש אפילו לא התקשר למשטרה. מחקרים רבים שנערכו מאז, גילו שאם אתה עד יחיד לאירוע, סיכוי רב שתפעל, בעוד אם לאירוע יש עדים רבים, אכן הרוב מאמינים ש"מישהו" וחשים פטורים מלבצע משהו.
חלפו עוד שניות יקרות ולמרות שאף אחד לא עשה כלום, החתול עדיין נותר באותו מצב. בהיעדר כישורים טכניים או גישה לחיות, החלטתי לטפס מעל הגדר אל צידה השני והתחלתי להילחם עם הפנלים של הגדר, בניסיון לרווח ביניהם מעט יותר, כדי לחלץ את רגלי החתול. אחרי מאמץ לא מבוטל הצלחתי, לצערי, לחלץ רגל אחת, והחתול, השם ייקום דמו, גייס את כל הכוח שנותר לו וזינק עם רגל תקועה אחת מעל קצה הגדר ושרט את זרועותיי בשיא כוחו. הייתי בהלם.
חברים אמרו לי פעם שרק בעלים של חתול יודע שלחתול אין בעלים, ושחתולים בחושיהם יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים, רק שלא אכפת להם. למדתי את זה על בשרי. כאב לארבעה ילדים, אני מורגל בכך שנושכים מעת לעת את ידי המלטפת, וכעו"ד בתחום הנזיקין, אני גם מורגל בכך שכשאני מסיים לטפל בלקוח במשרדי ומגיע השלב שבו עליו לשלם את שכר הטרחה, גם אז אני חוטף שריטות לפעמים. אבל הפעם זה אירע לי מוקדם מהצפוי, שכן החתול עוד היה תקוע ועדיין נזקק לחסדיי. לא בלי היסוס חזרתי אל המלאכה ואחרי עוד כמה דקות חילצתי את רגלו השנייה. הוא השתחרר וברח ואני התפניתי להעריך נזקים.
חזרתי הביתה אל יעלי האוהבת, כשאני זב דם מתגרת רחוב עם חתול. לצערי, יעלי נזכרה שסיפרתי לה על לקוח שטיפלתי בו. חתול רחוב שרט אותו, ולרוע המזל החתול היה נשא של המחלה הנקראת Cat Scratch Fever. הלקוח לא הכיר את המחלה, ורק לאחר כשבוע של חום גבוה התפנה לבית חולים. שם התברר שחיידקים התיישבו ואכלו לו את מסתם הלב, והוא נאלץ לעבור ניתוח לב קשה ונותר בנכות צמיתה חמורה.
יעלי פירטה בפניי את כל מה שהיא חושבת עליי ואז, בנחת רוח הציעה שאקבל חיסון נגד כלבת, זריקת אנטי-טטנוס, חיסון משולש שלא השלמתי בילדותי ושניסע לחדר טיפול נמרץ. לבסוף התפשרנו על כך שארחץ את היד במים וסבון, אשים תחבושת ואקווה לטוב. יעלי התקשרה לאמא שלי, שהתביישה בי, והזכירה לי שמילדות היא הזהירה אותי לא להתעסק עם מי שהחיים שלו בזבל. ואני, הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה, שמישהו.