תנור העצים הגדול / צילום: איל יצהר
כל מי שגדל והתבגר כמוני, בשנות ה-70 וה-80, זוכר בוודאי את קול השלום, אותה תחנת רדיו מיתולוגית ששידרה מספינה רעועה "מאיפשהו בים התיכון". מסעדת אייבי החדשה של האחים אסף ויותם דוקטור אכן נקראת על שמו של אייבי נתן, ספן וטייס השלום האגדי ומי שהיה בעליה של קול השלום. "שתו מים", היה אייבי מפציר במאזיניו, אבל אנחנו, במחילה, שתינו יין. ולא סתם יין. שאטו שאס-ספלין 2010 שהבאתי (לראשונה בחיי) מהבית, כדי לחגוג 30 שנות זוגיות, לא הרחק מהדירה הראשונה שלנו, שני בתים מאייבי השוכנת ברחוב לינקולן במבנה בטון דמוי בונקר שפעם היה שייך לבזק.
לא פשוט לבחור מסעדה לאירוע כל-כך חגיגי. אבל שמענו דברים טובים (וגם קצת פחות טובים) על אייבי, וניסיוננו עם מסעדותיהם האחרות של האחים דוקטור ("האחים" ו"דוק") היה מצוין, כך שקיווינו שהלשונות הרעות אכן סתם מלעיזות. כולם דיברו בעיקר על תנור העצים הענק ועל חומרי הגלם המקומיים. הסעיף השני ממשיך את הקו שנוקטים האחים דוקטור, בעיקר ב"דוק". הראשון אכן מרשים להפליא. תנור ענק המוזן בגזעי עץ הוא לא רק מחזה נדיר אלא גם יפה להפליא.
התיישבנו אם כן במרפסת הגדולה והמחוממת, מתחת לקיר עשבי תבלין זהה כמעט לחלוטין לזה שיש ב"דוק", רק גדול יותר, כיבדנו את המלצרית האדיבה והחביבה בכוס נדיבה מהיין שלנו (המעט שאפשר לעשות במצב מביך כל-כך. ביקשנו רשות כמובן וגם שילמנו דמי חליצה. לא חוזר על זה בחיים), וקיווינו לטוב. איקרה ורודה ביתית מביצי הרינג עם חצי כיכר לחם פשוט, טרי וחם, היו התחלה נהדרת. אני מת על איקרה, אבל כמעט תמיד היא תעשייתית. לא כאן. הייתי ממשיך איתה כל הערב. אבל באנו לעבוד. סליחה, לבלות ולחגוג. לפעמים זה הולך ביחד. צלוחית פאבה, ממרח האפונה הצהובה היווני המסורתי, היוותה עוד פתיח מצוין לפני שהמשכנו למנות הגדולות יותר.
פלמידה לבנה כבושה הוגשה עם סלט תפוחי אדמה מעושנים, שמנת חמוצה וחזרת טרייה. נשמע מורכב, אבל בעצם מדובר בגרסה מדליקה לסלט תפוחי אדמה עם הרינג. אני מת על פלמידה לבנה, והיא מככבת כאן בגדול, בהיותה אחד מדגי הים היותר מיוחדים ולמרות זאת זמינים במקומותינו, מה שהופך אותה לאחת האופציות היותר הגיוניות ומצוינות למי שבוחר להסתמך רק על דגה מקומית.
כן, אם עוד לא הבנתם, אייבי היא מסעדת דגים. הסיסמה הישנה ההיא של קול השלום - "From somewhere in the mediterranean" רשומה בענק על הקיר ולצידה מצוירת ספינתו של אייבי.
המשכנו אם כן עם עוד דגים. דג עטעוט, או סטלה בפי הדייגים (איזה שם מדליק, ישר מעלה בזיכרון את מרלון ברנדו צועק "הו, סטלה" ב"חשמלית ושמה תשוקה". טוב, אני יודע, הייתה גם עוד סטלה בקולנוע...). השם המדעי העברי הוא כחלון ים תיכוני (שום קשר לשר האוצר), צלוי באותו תנור עצים מפואר. כמה פשוט, ככה טעים. עם קצת עלי רוקט ורבע לימון, תענוג.
עכשיו פנינו אל פירות הים. יש גם מהם כמובן. גופי קלמרי שלמים חרוצים לאורכם, צלויים אף הם בתנור, ומוגשים עם תבשיל חוביזה, בצל מקורמל וגרגירי חומוס. מנה מקומית לעילא ולעילא, חכמה, משלבת היטב ים ויבשה עם טעמים ימיים ויבשתיים עמוקים ומרתקים. ולא פחות חשוב: מנה מקורית ומפתיעה. נהדרת ממש.
לצד הדגים ופירות הים הזמנו גם מג'דרה מצוינת שהוכנה מעדשים שחורות ופריקה במקום אורז או בורגול. אלו עורבבו, קום איל פו, בבצל מושחם, ולצידם הוגשו שמנת חמוצה ועגבניות מרוסקות. הייתי מוכן לאכול סיר שלם של המג'דרה הזו.
קינחו בקרם בוואריה ביתי עשיר ומצוין, מנה שדומה שעושה קאמבק מבורך בלא מעט מסעדות חדשות, והוגשה עם תועפות סירופ שוקולד, בלי להתחכם, ובמנה פשוטה להפליא אבל מפתיעה של יוגורט כבשים שמן ועליו צנוברים קלויים וגרוסים, פיסטוקים וקצת דבש. משהו יווני ברוחו, אבל בעצם מאוד מקומי ומאוד-מאוד טעים. שילוב נהדר בין חמיצות למתיקות. קינוח למבוגרים.
נדמה לי שהדיבור האינטנסיבי על המקומיות של אייבי ועל תנור העצים שלה, חוטא קצת לעובדה לא פחות חשובה, ובעצם החשובה מכולן. אייבי היא קודם כול מסעדה טעימה לאללה וכיפית לא פחות. וזה, כידוע, קודם לכל דבר אחר. היד הטובה של אסף דוקטור לא הכזיבה גם הפעם, ובונוס המקומיות וטעמי העישון (המאוד מאופקים, לפחות במנות שבחרנו אנחנו, וטוב שכך) הוא בונוס מבורך, אבל קודם כול בונוס. בתור מי שמתעניין מאוד בבישול מקומי ומחשיב עצמו חובב גדול של דגה מקומית, קל לחובבי אוכל מסוגי לשכוח שמסעדה אמורה, לפני ואחרי הכול, לארח ולשמח אותך. אייבי עושה את זה בגדול.
אז איך אמר פעם אריק איינשטיין? "יא חביבי אייבי, בהצלחה לך…".