חופשת לידה גם לאבות / צילום: shutterstock
אני בחודש הרביעי להריוני. לצד התרגשותי לקראת הלידה וקריאות ה"בשעה טובה" הנלהבות, עולות בי תחושות קשות כשאני חושבת על ההשלכות העצומות של הלידה על חיי. אני לא מוכנה עוד לעצום עיניים ולשתוק, וגם לא מוכנה לחכות בבית עד ש"בעלי" יחזור בלילה מהעבודה, בזמן שאני הייתי שם כל היום, ובמקרה הטוב, הלכתי ל"בייבי יוגה".
הטור הזה נולד בין היתר בעקבות הטור "עידוד חיי משפחה יכול להביא לשוויון בשכר". החלטתי באופן חריג, לספר את הסיפור האישי שלי, תוך הפרה בוטה של הפרטיות שלי.
כחלק מההתמודדות שלי עם החששות האלה, הרשיתי לעצמי להציע לבן זוגי, שבהחלט דוגל בשוויון מגדרי, שגם הוא ייקח חופשת לידה (חל"ד). הוא הופתע שאני מצפה ממנו לקחת חל"ד וטען שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה מבחינה כלכלית ושזה עלול לפגוע בעבודתו. וזאת, אף על־פי שעמיתה לעבודה שלו, שממלאת תפקיד זהה לשלו ונדרשת גם-כן לנסוע בתכיפות לחו"ל, עומדת לצאת לחל"ד.
באותו רגע רציתי לצעוק "מה איתי?!". אני מנהלת משרד עצמאי חדש ומבינה, כמו כל בר-דעת, שלסגור את המשרד לשלושה חודשים זו בעיה, בטח ובטח לשישה חודשים. מדוע זה "בסדר" שאני אקריב את הקריירה שלי, אבל הוא - לא. למה? כי אני "אישה" והוא "גבר"?
גם ב-2019 בנות עדיין מחונכות מגיל צעיר להיות המטפלות, כחלק מתפיסת ה"נשיות" הרווחת, ואילו בנים עדיין מחונכים להיות "חזקים" ו"מגוננים". בחברה שלנו, המשמעות היא שהאישה מגדלת ילדים והגבר - מפרנס. כך קורה שגברים הופכים ל"אבא שבת", או ל"אבא בא, כשבא". גם היום, כשברור שיש יותר אבות שרוצים להיות פעילים ומעורבים בחיי הילדים שלהם, החברה רואה בהם עוף מוזר ומבהירה להם שמקומם בעבודה.
לכן, החוק במדינה ביחס לחופשת לידה לאבות טעון תיקון מיידי, בדיוק מהסוג שמבקש כעת משרד רה"מ לקדם, בדומה למודל שהציעה שדולת הנשים בישראל כבר לפני שנה - חופשת לידה לאבות, לא על חשבון האם, אלא נפרדת. כיום גם גברים שרוצים מאוד לקחת חל"ד מתקשים לעשות זאת מול גלגלי הביורוקרטיה.
ולצד הצורך בשינוי המדיניות, חלה גם על כל אחד ואחת מאיתנו החובה לנסות ולשנות במעגלים הקטנים יותר של חיינו. וזה מתחיל בבית. רוב הגברים פשוט לא מבקשים לקחת את חופשת הלידה, המזערית אמנם, שהחוק כבר מאפשר להם. הם ייקחו חודש חופש לנסיעה בחו"ל, אבל הפסקה מהעבודה לטובת טיפול בילד/ה שהביאו לעולם עם בת הזוג? זה לא בא בחשבון.
זו כבר סוגיה של חוסר לגיטימציה חברתית. אם אני הייתי אותה קולגה של בעלי והייתי חוזרת לעבודה תוך חודשיים מהלידה, גם אם לא הייתי טסה לחו"ל, הייתי נתפסת כמי ש"נוטשת" את הילד/ה שלי. אבל כשבעלי ייסע לחו"ל במסגרת תפקידו שבועיים אחרי הלידה, יגידו לי ש"הוא בעבודה" וש"ככה זה".
לנשים רבות לוקח זמן לצאת מהבית אחרי הלידה, אפילו למפגש חברות. אבל גברים? הם יכולים! והם יכולים לא בגלל נימוקים פיזיולוגיים של הנקה או החלמה מהלידה, אלא כי "מותר להם" מבחינה חברתית.
אם אנחנו רוצים ורוצות שוויון אמיתי עלינו לדרוש שוויון גם בבית. היוזמה להעניק חל"ד נפרדת לאבות היא קריטית משום שהיא תעניק לגברים את הלגיטימציה לעצור את מרוץ החיים כשנולד להם תינוק. בלי זה המציאות לא תשתנה. במצב הנוכחי, כל אחד מהצדדים משלם מחיר יקר - אני נאלצת לשלם על כך בקריירה ובכושר ההשתכרות שלי, ובן זוגי לעולם לא יוכל להשלים את הזמן שיאבד לו עם הילד שבדרך.
שני בני הזוג ירוויחו כשתהיה הבנה שזה הכל עניין של חלוקה בנטל - אני מוכנה לחלוק עם בן הזוג את העול הכבד והמעיק של פרנסת המשפחה שלנו, ורוצה שגם הוא יהיה מוכן, ובעיקר מסוגל, לחלוק איתי את הנטל של גידול הילדים וניהול משק הבית.
הכותבת היא עורכת דין ומתנדבת בשדולת הנשים בישראל