אפי נוה בדיון על הארכת מעצרו/ צילום: קוקו - ישראל היום
חקיקת הכנסת ופסיקת בתי המשפט תמיד פיגרו אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את חיינו. וזה בסדר, שכן הסדרה חוקית רגולטורית של שינויים במציאות באה באופן טבעי רק אחרי שהם מתרחשים. אבל מה שקורה לאחרונה במערכת המשפט מצביע לעתים על פיגור גדול מדי, או על חוסר הבנה של ממש של המציאות.
דוגמה קלאסית לפער הזה רואים בגישה של בתי המשפט ובתי הדין לעבודה לפרסום שמות של חשודים ונאשמים בפלילים בכלל ובהטרדה מינית ועבירות מין בפרט. אנחנו חיים במציאות שבה בזמן ששמותיהם ותמונותיהם של אנשים שנטען נגדם כי הם ביצעו הטרדות מיניות לפני 30 שנה, מתפרסמים בגדול בכל מקום ואתר, בתי המשפט לא מאפשרים לכלי התקשורת לחשוף את שמותיהם ותמונותיהם של אנשים שחשודים בביצוע עבירות מהעת האחרונה.
ההחלטות של בתי המשפט, למשל בפרשת עו"ד אפי נוה וקידום השופטות, מביאות לעתים למצב אבסורדי - השופטים אוסרים באמצעות צווים על פרסום שמות שתי הנשים המעורבות בפרשה - שופטת השלום ואשת השופט, אבל מנגד הרשתות החברתיות מלאות בשמות, בתמונות ובסיפורים על אודות שתי הנשים הללו. צווי איסור הפרסום בפרשת נוה לא רק שלא הועילו, אלא גם גרמו נזק, שכן הם הגבירו את חרושת השמועות סביב מה שקרה ופגעו בציבור שלם של שופטים שכלל אינם מעורבים בפרשה.
הסוסים ברחו מהאורווה
למרות כל זה, התעקשו בימים האחרונים שופטי המחוזי והשלום בתל אביב, ציון קאפח ועלאא מוסראווה, להותיר על כנו את צו איסור הפרסום על שמות שתי הנשים המעורבות. מוסארווה קיבל אומנם את טיעוני "גלובס" כי קיים אינטרס ציבורי מובהק בפרסום, והוסיף שאסור לבית המשפט לנהוג בעניינן של שתי החשודות באופן שונה משום שהן חלק מהמערכת, אבל מיד אחר כך הוא דחה את בקשתנו לפרסם את שמותיהן. עכשיו, שיהיה ברור - אני מסכים שיש להגן על שמן הטוב ועל פרטיותן של אותן נשים שנקלעו לסיטואציה הזאת וגם לשמור על חזקת החפות שלהן. אבל במצב שבו "הסוסים כבר ברחו מהאורווה", צווי איסור הפרסום בעניינן הם פשוט חסרי תוקף במציאות וכאמור, אפילו מזיקים.
המצב הזה הוא אפילו יותר קיצוני ואבסורדי בבתי הדין לעבודה שמוסמכים לדון בתביעות של עובדות ועובדים שהוטרדו מינית. בדרך קבע, בתי הדין לעבודה לא מאפשרים חשיפת שמות של מעסיקים שהטרידו מינית עובדות שלהם. הם אוסרים על הפרסום אפילו אם כבר יש פסק דין של ערכאה ראשונה (בית הדין האזורי) שקובע כי בוצעה הטרדה מינית.
ההלכה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגיה הזאת נקבעה בעתירה שהגישו "גלובס" והחתום מטה, והמשמעות שלה היא שרק אחרי שיש פסק דין חלוט בערעור ניתן לחשוף את השמות של מעסיקים ומנהלים שנקבע כי הטרידו מינית. כך נוצר מצב שמעסיקים שחויבו בפיצוי בגין הטרדה מינית, וחברות שנקבע כי הן לא טיפלו באופן ראוי במקרים של הטרדה מינית אצלן - זוכים להגנה של בתי המשפט.
הגדלה של הפגיעה
מול הביקורת הזאת צריך לשבח את שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ישעיהו שנלר, קובי ורדי ועינת רביד מ-16 בינואר, שעסקו בסוגיה של לשון הרע בפרסומים ברשת הפייסבוק.
שלושת השופטים דנו בערעור על דחיית תביעת לשון הרע שהגישה החברה שמוציאה לאור את המקומון "רמת גן גבעתיים" נגד הזוג יואל וגלית שאול, זאת סביב שני פרסומים משמיצים ומכפישים נגד המקומון ברשת הפייסבוק. הדבר המעניין היה ששני הפרסומים שיואל וגלית נתבעו בגינם כלל לא היו פרסומים שהם יצרו אלא בסך הכול פרסומים שאת אחד מהם הם שיתפו באמצעות לחיצה על כפתור השיתוף (Share), ולגבי השני הם הודו כי לחצו על כפתור החיבוב (Like).
עקב כך התעוררה השאלה, שטרם נדונה בפסיקה, האם לחיצה על כפתורי הלייק והשיתוף בפייסבוק יכולים להיחשב "פרסום" לעניין חוק איסור לשון הרע. שופט בית משפט השלום בתל אביב, עודד מאור, פסק כי אף שהפרסומים המקוריים כשלעצמם מהווים לשון הרע, פעולות הזוג שאול אינן מקיימות את יסודות העוולה. מאור חשב שפעולות של "חיבוב" או שיתוף בנוגע לתוכן שלא נכתב על ידי מבצע הפעולה אינן מקיימות את יסוד ה"פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. זאת, בכפוף למצבים חריגים שבהם יהיה בפעולה זו כדי להביא ל"פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת" במושא הפרסום.
שופטי המחוזי חשבו אחרת משופט השלום. בין היתר בהסתמך על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הם ערכו הבחנה באחריות ללשון הרע בין לחיצה על כפתור הLike ללחיצה על כפתור הshare. השלושה פסקו כי הראשונה, פעולת ה"חיבוב" אינה עונה על רכיב הפרסום בהתייחס ללשון הרע. ולהבדיל מכך, שהשנייה, פעולת שיתוף מהווה פעולה שהיא בגדר פרסום, על כל המשתמע מכך.
בפסק הדין נאמר, בין היתר, כי עצם העובדה שמונחות בפני המשתמש-הגולש שתי האפשרויות - פעולת חיבוב (לחיצה על כפתור הLike) או פעולת שיתוף, והוא בוחר דווקא בפעולת החיבוב, "יש בכך גילוי דעת כי כל כוונתו והבנתו היא להודיע למחבר או למפרסם המקורי ולכל מי שצופה בפרסום המקורי כי אהב את הפוסט. אם היה מעוניין לשתף בפרסום את חבריו שלו, היה בוחר דווקא ללחוץ על כפתור השיתוף". השופטים ציינו כי "פעולת החיבוב אינה מביאה באופן ודאי או ישיר להפצת התוכן, אלא עשויה להביא לכך בחלק מן המקרים - בהתאם לדרכי הפעולה של הרשת החברתית המסוימת - וזאת מבלי שיש למשתמש בהכרח שליטה או ידיעה על כך. לכן לא ניתן לקבוע כי פעולת החיבוב היא פעולה אקטיבית אשר תביא בהכרח להגדלת מעגל הנחשפים".
באשר לפעולת השיתוף, כתבו השופטים כי הלכה למעשה מדובר בהעברת דבריו של אחר לקהל נוסף אשר נעשית באופן אקטיבי, תוך לחיצה על לפחות שני מקשים. הם הגיעו למסקנה כי "חזרה על דברי אחר אינה מהווה הגנה בחוק, בהתייחס לשאלת קיומה של העוולה או העבירה, להבדיל מכך שבמסגרת פסיקת הפיצויים ניתן יהיה להביא בחשבון כי מדובר ב'חזרה על כל מה שכבר נאמר'".
הגישה הזאת של בית המשפט היא מחויבת המציאות גם אם היא עלולה להיות קשה לעיכול לחלק מהציבור. הנזק שעלול להיגרם לשמו הטוב של אדם באמצעות שיתוף בפייסבוק של פרסום שמכפיש אותו הוא גדול בהרבה מהנזק שייגרם לו במצב שבו אדם חוזר בפומבי על הכפשות של מישהו אחר.
למעשה, הטכנולוגיה מאפשרת כאן הגדלה משמעותית מאוד של הפגיעה בשמו הטוב של אדם באמצעות לחיצת כפתור. כפי שהחוק אוסר על אדם לשתף ולהפיץ תמונות וסרטונים אינטימיים של אדם אחר ללא ידיעתו וקובע כי מדובר בהטרדה מינית שדינה עד חמש שנות מאסר, כך גם אי אפשר לאפשר שיתוף של פרסומים מכפישים ושקריים על אדם אחר.
לפסק הדין של המחוזי בעניין השיתוף של מידע מכפיש בפייסבוק צריך להיות גם אפקט מחנך: הגיע הזמן שהציבור הישראלי יפנים שיש משמעות רבה לפעולות שהוא עושה ברשתות החברתיות ובהתאם, יסגל לעצמו התנהגות זהירה, מכובדת, ואתית כשהוא גולש ברשת.