אלכסנדריה א' קורטז/ צילום:רויטרס
אלכסנדריה אוקסיו קורטז (Alexandria Ocasio-Cortez). תזכרו את השם.
לפני 20 חודשים היא הגישה משקאות בבר מקסיקני ביוניון סקוור בניו-יורק. בעוד 20 חודשים היא תהיה הפרצוף החדש של אמריקה. כעת ובינתיים, בגיל 29, היא חברת הקונגרס הצעירה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. למרות גילה וניסיון החיים הלא רב שלה, היא אינה נמנעת מלייעץ איך ניתן להציל את כלכלת העולם ואת האנשים העובדים.
הפתרונות של אוקסיו קורטז פשוטים. למעשה, המילה 'פתרונות' בריבוי היא הגזמה. מדובר בפתרון אחד: "הכול כלול". איך מתמודדים עם הבעיה הקשה של מערכת הבריאות האמריקאית? הממשלה תשלם. איך מממנים את שכר הלימוד באוניברסיטאות? גם כאן אין בעיה, הממשלה תשלם. מחפשים עבודה ולא מצליחים למצוא? אין בעיה, הממשלה תתחייב להעסיקכם תמורת 15 דולר לשעה פלוס הטבות וביטוח רפואי.
סל התופינים הזה אינו מספיק למלצרית הצעירה שהפכה בן-לילה למדינאית. בהזדמנות זו היא גם מקדמת "ניו-דיל" חדש וירוק, תוכנית שעל פיה עד שנת 2035, כל בית, מפעל, מכונית, רכבת או מטוס יפעלו אך ורק על אנרגיה מתחדשת ונקייה. ללא פרטים של ממש מומחים מעריכים את עלות התוכנית בטריליונים דו-ספרתיים של דולרים.
ואיך ימומן כל הטוב הזה? אוקסיו קורטז מציעה להעלות את המסים הפדרליים על המשתכרים יותר מ-10 מיליון דולר ל-70%. מספר האמריקאים שהשתכרו ב-2016 יותר מ-10 מיליון דולר היה כ-16,000, כ-0.05% מכלל משקי הבית.
בהנחה שהמס הפדרלי השולי על משקי בית אלו, העומד כיום על 37%, יעלה ל-70% ובה בשעה הדבר לא ישנה כלל את הסכומים המדווחים, דרגת מס החדשה זו תכניס בסך-הכול עוד כ-80 מיליארד דולר בשנה. כך על פי חשבון שערך ה"וושינגטון פוסט". מדובר על בקושי 22% מעלות הריבית על החוב הנוכחי, כ-7% מהגירעון הצפוי לשנת 2019, 5% מחובות הסטודנטים שגם אותם אוקסיו קורטז רוצה להעלים, ואולי 3% מעלות התוכניות החדשות.
בהתחשב בעובדה שהחוב הנוכחי של הממשלה הפדרלית נושק לרף 22 טריליון הדולר, שלא לדבר על ההתחייבויות בשיעור של לפחות מחצית הסכום הזה, ובהתחשב בעובדה שהגירעון השנתי צפוי להגדיל את החוב בעוד 1 עד 1.5 טריליון דולר בכל שנה מתשע השנים הבאות, אפשר היה לצפות כי הצעה להוסיף תוכניות שעלותן המוערכת היא לפחות 10 טריליון דולר, ועל פי אחרים אולי 40 טריליון דולר, לא תזכה לתשומת לב של ממש. ולא היא.
עוד לא יבשה הדיו על ה"תוכנית" בת עשר השורות וכבר ארבעים חברי קונגרס ושלושה סנאטורים דמוקרטיים, שניים מהם הרואים את עצמם מועמדים לנשיאות, קפצו על העגלה והצטרפו להצעה. זאת למרות העובדה ששום חשיבה יסודית או ניתוח ממשי לא נעשו ביחס לתוכניות, אשר כל אחת מהן פירושה בוקה ומבולקה מוחלטות בחלקים מרכזיים של הכלכלה והחברה האמריקאיות.
רמזי המיתון נראים בכל פינה
אם זו ההתייחסות היום, שעה שהכלכלה על פי כל דיווח רשמי נמצאת במצב מצוין, שוו בנפשכם מה יקרה כאשר המיתון, שרמזים גלויים שלו כבר נראים בכל פינה, יתרחש באופן רשמי. לקול רעש האוויר שייצא מהבלון יתחילו להתפשט להם הפאניקה ועימה הביקוש לרעיונות חדשניים, משוגעים ככל שיהיו.
עד הבחירות הבאות לנשיאות בנובמבר 2020 הכלכלה האמריקאית תהיה במיתון. הצללים הארוכים של הסטגפלציה משנות השבעים של המאה הקודמת יחזרו ויזכו לתשומת הלב התקשורתית. מדובר בקומבינציה של מחירים הממשיכים להאמיר בגין הגירעונות הממשלתיים התופחים, ביחד עם גידול שלילי בגין נטל החוב הבלתי אפשרי שנערם בעשור העליז של ריבית אפס.
זעם ההמונים, שכבר עתה מבעבע, יופנה לנשיא ולמפלגתו שיואשמו במצב. מדובר בגמול הגיוני למי שמרבה היום לתבוע קרדיט על ה"צמיחה", או כלשון טראמפ עצמו ה"כלכלה מדהימה שכמוה לא הייתה זה עשורים רבים".
בעוד משקיעים רבים ילמדו, כמו המשק כולו, עד כמה מינוף ואשראי, שהם כנפיים בדרך למעלה, הופכים לאבנים כבדות בכיסים בדרך למטה, יצטרפו לאוקסיו קורטז עוד רבים אחרים בקריאה למסות את העשירים, המרוויחים הגדולים של העשור האחרון, ולהנהיג תוכניות ממשלתיות חדשות, הזויות ככל שיהיו, לכל אורך ורוחב הכלכלה.
בספרו מ-1841 "הזיות מאוד פופולריות ושיגעון ההמונים" ( Extraordinary Popular Delusions and the Madness of Crowds ) הצביע הסופר והעיתונאי הסקוטי צ'רלס מקיי על תופעה מעניינת: "בזמן המגפה הגדולה בלונדון בשנת 1655... אנשים היו מכורים לנבואות, לכשפים ולסיפורי אגדות של נשים זקנות יותר מאשר אי פעם קודם לכן או מאז".
כמו אז גם הפעם, שעה שהחדשות הרעות ייערמו, למעטים יהיה זמן או סבלנות להבין מה בעצם קרה כאן. עוד פחות יבינו את מידת אחריותו של הפדרל ריזרב ושיטת הפייק כסף שהוא ייצר למצב שאליו הם נקלעו. בודדים, אם בכלל, ילמדו כי גאות כלכלית ובום בשוק המניות היסטוריים באורכם, הבנויים על בועת אשראי בשיעור היסטורי, סופם קריסה בממדים היסטוריים, בדיוק כמו ב-1929. מי ישים לב בכלל לקולותיהם של כמה פרשנים אזוטריים שגרסו כי לא ניתן לבנות עושר על חוב אינסופי וכי מעולם בהיסטוריה האנושית שום אדם, תאגיד, חברה או מדינה לא הצליחו לגדול ולהתעשר באופן בר קיימא באמצעות גידול מתמשך בחוב.
או אז המכשפים הכלכליים וסיפורי האגדות של מלצריות צעירות יזכו לקהל עצום של מעריצים. מה שנשמע היום קיצוני יהפוך להיות הזרם המרכזי. אם רק נגדיל את החוב עוד קצת, אם רק נעביר את כל אמריקה לאנרגיה ירוקה בפרויקט ענק שימומן על ידי המסים החדשים על העשירים ועל התאגידים, אם רק נבטיח רפואה בחינם, אם רק ניישם תוכנית של הבטחת עבודה לכל דורש (כולל שוהים "בלתי רשומים", שהרי גם הם בני אדם).
הרפובליקאים שבגדו בעקרונותיהם ההיסטוריים הבסיסיים ביותר - ממשלה קטנה ותקציב מאוזן, יישאו באשמה על מדיניות הפד, אשר הנשיא נלחם כעת בכוח שלא תשתנה. כמה אירוני. והדמוקרטים החדשים, אוקסיו קורטז וחבריה, יהיו הדבר המגניב החדש.
כבר היום, כאשר כלכלת הבועה בשיאה ופורחת בעיקר במדינות הדמוקרטיות ביותר, קרי ניו-יורק וקליפורניה, רוב הדמוקרטים מעדיפים סוציאליזם על קפיטליזם, כך על פי סקר של גאלופ מיולי-אוגוסט 2018. בקרב כלל המילניאלס, אמריקאים בגילאי 18-30, רק 45% רואים קפיטליזם כדבר חיובי לעומת 51% המעדיפים סוציאליזם. שוו בנפשכם מה יהיו המספרים וכמה פופולריים יהיו מסריה של אוקסיו קורטז בשעה שהשווקים ייחתכו ב-50% והאבטלה, גם הרשמית, תחזור לממדים של לפני עשור.
האינטלקטואלים בשירות הכת
כמו כל כת, גם בזו יש ויהיו אינטלקטואלים וגורואים בשפע. כבר היום קולם נשמע. אחד כזה, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, סבור כי שיעור המס הנכון צריך דווקא לעמוד על 84%, אשר יחד עם המס המדינתי בקליפורניה יעמיד את שיעור המס השולי הגבוה על 97%. תומך נלהב נוסף של אוקסיו קורטז הוא חתן פרס נובל פרופ' פול קרוגמן. הוא כבר טרח והסביר כי תוכניותיה "אינן שיגעון... הן מתיישבות עם מחקר כלכלי רציני". אין זאת כי גם המחקר הכלכלי הרציני אינו אלא עתה פוליטיקה פופוליסטית.
מאז 1971 הממשלה הפדרלית אינה עושה כמעט דבר מלבד לגדול, ליישם עוד תוכניות ולנפח את חובותיה העומדים היום ביחס לתמ"ג בשיא שכמוהו הושג רק פעם אחת בהיסטוריה, בשיאה של מלחמת העולם השנייה.
אך מאז 1971 הכלכלה הולכת ומתדרדרת, לפחות ככל שהדברים אמורים ביחס ל-75% מהאוכלוסייה. הגיוני לחשוב שניסיון של כמעט 50 שנה הוא די והותר וכי למי שהוא גם פרופסור, גם חתן פרס נובל וגם פרשן ב"ניו-יורק טיימס" יספיק פרק הזמן הזה כדי להסיק מסקנות. אך מה המסקנה שאליה הגיע הגורו הגדול של כת החוב מכל זה?
במאמר מאוגוסט 2016 ב"ניו-יורק טיימס" הסביר פרופ' קרוגמן: "הדבר החשוב ביותר שאנחנו צריכים לעשות הוא להגביר באופן חד את ההשקעה הציבורית בכל דבר ותחום... איך נשלם על כל ההשקעות האלו? לא נשלם! לא עכשיו, לא בשום זמן בעתיד הנראה לעין. כעת יש הצדקה רק לעוד חוב ממשלתי".
ואיך כל הפלונטר הזה של עוד חובות ייפתר אי פעם? מסתבר כי פופוליסטי כל העולם התאחדו, בהשאלה מהביטוי של קרל מרקס. כמו קיצוצי המס של הנשיא טראמפ כך גם החובות של קרוגמן ישלמו בעד עצמם: "ההשקעות ישלמו בעד עצמן... הוצאות היום משמעותן כלכלה גדולה יותר אחר כך, וזו תביא לתשלומי מסים גבוהים יותר שיהיו גדולים יותר מהריבית על החוב".
כבר כמעט חמישים שנה הממשלה הפדרלית "משקיעה" - זהו הביטוי המכובס להוצאות ממשלתיות, והדרך היחידה שעלויות הריבית נמצאות איכשהו תחת שליטה היא המניפולציה של הבנק המרכזי בשערי הריבית וקניית חוב ממשלתי בכסף מודפס (הרחבה כמותית). וגם כך צפויה הריבית להפוך להוצאה הגדולה ביותר בתקציב, יותר מ-900 מיליארד דולר לשנה בתוך עשור לפי הערכות משרד התקציבים של הקונגרס.
כבר חמישים שנה שהיחס בין הגידול בחוב של המשק האמריקאי לגידול בצמיחה הולך ומתרחב. ב-2017 גידול של 3.5 דולרים בחוב הביא לגידול של 1 דולר בתמ"ג, לעומת יחס של 1 לכ-1.5 דולרים בשנות החמישים והשישים. אבל הכוהנים הגדולים של דת החוב, מטראמפ ועד קרוגמן, עדיין מטיפים כי ה"חובות ישלמו בעד עצמם דרך גידול".
איפה התקציב המאוזן של קנדי וקלינטון
הבחירות של 2020 יהיו קריטיות ביותר לעתידה של אמריקה. כפי שהדברים נראים כעת רק נס יכול למנוע את השתלטות הדמוקרטים החדשים, המאמינים בדת החוב וב"הכול כלול", על מה שהייתה פעם מפלגתם של ג'ון קנדי וביל קלינטון, נשיאים שקיצצו במסים ושמרו על תקציב ממשלתי מאוזן, ואשר הפחתה מתמשכת בגירעון ובחוב הממשלתיים הייתה חלק מרכזי ממדיניותם הכלכלית.
קרל מרקס אמר כי הקפיטליזם טומן בחובו את הזרעים שיביאו את חורבנו. הוא סבר כי בעלי ההון (הקפיטל) השולטים באמצעי הייצור יצברו כל כך הרבה הון שעה שהם לוחצים, מבחירה או בלית ברירה, את שכר הפועלים מטה עד לעוני מוחלט. או אז הפועלים כבר לא יוכלו לקנות את המוצרים שבעל הקפיטל מבקש לייצר, וכך השיטה "תייבש" את עצמה בהעדר לקוחות (העובדים) שהם מקור הביקושים, נשמת אפה.
אך גם כאן, בנוגע לעתיד הקפיטליזם, נראה שלקפיטליסט בנג'מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של אמריקה, הייתה אבחנה יותר מדויקת: "כאשר אנשים יגלו", כתב פרנקלין,"כי הם יכולים להצביע עבור עצמם כסף (מהמדינה) זה יהיה הכרוז שיכריז על קץ הרפובליקה".
איך בפועל השיטה הזו עובדת היטיבה להסביר אוקסיו קורטז: "אנשים שואלים איך משלמים עבור כל זה? אני מוצאת את השאלה מוזרה... אנחנו פשוט משלמים", אמרה באחד מראיונותיה. פשוט, קל ומובן.
וכך עם האמונה כי אמריקה, עם שיטת הפייק כסף שלה והחובות עד מעל האוזניים, היא כלשון אוקסיו קורטז "מערב פרוע - היפר קפיטליסטית", לעומת העבר "כאשר המדינה הזו נוסדה לא היינו מדינה או אומה קפיטליסטית", צועדת אמריקה לקראת הבחירות החשובות בתולדותיה. מסוממת על ידי הפדרל ריזרב ובנקאי וול סטריט, אבודת דרך ומונהגת על ידי פופוליסטים משמאל ומימין. עתה רק צריך להופיע המיתון והקוקטייל הקטלני יהיה מושלם.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com