פתח תקווה-שכונת אם המושבות / צילום: תמר מצפי
האם שכונות חדשות שהוקמו ועדיין מוקמות בשיפולי יישובים כפי שקורה ביבנה, ראש העין, כפר יונה, קדימה-צורן, באר יעקב, נתניה ועוד, הן סיפור הצלחה? אם בוחנים את הנתונים הסטטיסטיים - אין ספק שהתשובה חיובית. מספר התושבים בכל היישובים הללו עלה מאוד, והחתך הסוציו-אקונומי של תושביהן - זינק.
אולם מחקר שנערך לאחרונה על ידי שתי חוקרות במסגרת החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב מראה שההשבחה נותרה על הנייר, וכי בחשבון הכולל השכונות הללו גורמות לבעיות כלכליות וחברתיות לכל היישובים שבהם הן מוקמות, והסטטיסטיקה נותרת על הנייר.
כותבות המחקר הן שגית אזארי-ויזל, דוקטורנטית בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב וד"ר רוית חננאל, ראש המעבדה להתחדשות עירונית, החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטה.
בעיקרו דן המחקר בשינויים בדפוסי הגירה הפנימית בישראל במאה הנוכחית. ברמה האזורית, להגירה הפנימית בישראל יש חוקיות ברורה: בין השנים 2000 ל-2015 רק מחוזות המרכז ויהודה ושומרון החזיקו במאזן הגירה חיובי. כל ייתר המחוזות רשמו באופן כמעט עקבי מאזנים שליליים. כך, ההגירה החיובית למרכז הגיעה לכמות ממוצעת של 12.1 אלף איש בשנה, וזאת לעומת מאזן שלילי של 5,000 איש בשנה בממוצע ממחוז תל-אביב ושל 4,960 בממוצע לשנה מירושלים.
החוקרות התמקדו במחקרן ביחסים שבין מחוזות תל-אביב ומרכז, משום שמחוז המרכז מקיף את תל-אביב מצפון, מדרום וממזרח. השתיים הגדירו את שני המחוזות הללו, בתוספת הערים אריאל מצפון מזרח (שמשתייכת למחוז יו"ש) ואשדוד וקרית מלאכי בדרום (שתיהן משתייכות למחוז הדרום) כמטרופולין תל-אביב, שבסך הכל כולל 3.7 מיליון איש, 43% ממספר התושבים במדינה.
השתיים בחנו את מאזני ההגירה העירוניים ב-29 ערי המטרופולין (10 במחוז תל-אביב והיתר במחוז המרכז), בין השנים 2000 ל-2007 ו-2008 ל-2015. בשתי התקופות ניכר היה כי יש זהות רבה בין היוצאים ממחוז תל-אביב לבין המתיישבים במחוז המרכז: רובם הם בני 30-64, וילדים בני 0-14. במילים אחרות, חלק ניכר מהמשפחות עם ילדים קטנים שעזבו את תל-אביב - התיישבו באחת מערי מחוז המרכז.
ואולם, נמצאו הבדלים תהומיים בין דפוסי ההגירה שהיו בתקופה שבין 2000 ל-2007 לבין אלה הנוכחיים (המחקר בדק רק עד לשנת 2015, ואולם כל הסימנים מורים, כי מגמה זו נמשכת גם כיום). בעוד שבתקופה הראשונה נמצאה מגמה מעורבת של הגירה - היו שהיגרו ממחוז תל-אביב החוצה והיו שהיגרו ממחוז המרכז למחוז תל-אביב, אחרי 2008 רוב הערים שבמחוז תל-אביב החלו לסבול ממאזן הגירה שלילי בעוד שרוב היישובים שבמחוז מרכז אופיינו ממאזן הגירה חיובי, עד כדי כך, שחלקם אף הכפילו את אוכלוסייתם.
ניתוח של זהות המהגרים לתל-אביב לאורך כל השנים העלה, כי כמעט כולם הם צעירים ורווקים, בעוד שהמהגרים מתל-אביב ומהערים הסמוכות למעגלים החיצוניים המרוחקים יותר במחוז מרכז, היו כאמור בעיקר משקי בית עם ילדים.
דפוס זה של הגירה מעניין, משום שהוא סותר דפוסים שנמצאו במחקרים שבוצעו ברחבי העולם. אלה העלו, כי בדרך כלל משקי בית עם ילדים נוטים פחות להגר מאשר רווקים, פנויים וזוגות ללא ילדים, וכשהם כבר עושים זאת, הם עוברים דירה למרחק קצר בתוך העיר, כדי שלא לנתק מגע עם הקשרים החברתיים שלהם.
בישראל הדברים שונים. אמנם במונחים בינלאומיים, הגירה מלב המטרופולין למרחק של 30 ק"מ, כגון מתל-אביב לגן יבנה, אינה נחשבת לחריגה והיא אף אינה מחייבת שינוי במקום עבודה ואינה מביאה לניתוק קשרים חברתיים, אולם דבר בולט אחר שנמצא בדפוסי ההגירה הישראלים, ששונה מדפוסי ההגירה הנהוגים בעולם, הוא מצבם הסוציו אקונומי של המהגרים אל מול יעד ההגירה. בעוד שבארה"ב ובאירופה נהוג שהמהגרים החדשים חלשים מבחינה סוציו אקונומית לעומת התושבים הוותיקים. כאן קרה הפוך, והתברר, כי בחלק ניכר מהמקרים המהגרים הישראלים אל ערי הלוויין של תל-אביב, היו חזקים משמעותית ממצב היישוב אליו הם היגרו.
הפערים היו כה גדולים ומספר המהגרים כה גדול, שבתוך שנים אחדות קפץ האשכול הסוציו אקונומי של היישובים שסומנו כיעדי הגירה. כך קרה מאז 2007 בבאר יעקב, קדימה-צורן, ראש העין, נתניה, גדרה, כפר יונה, גן יבנה, נס ציונה ויהוד מונוסון. לעומת זאת, הערים שבמחוז תל-אביב, שמהן הגיעו המהגרים, כמעט שלא השתנו מבחינה סוציו אקונומית, באותה תקופה.
לא רק העלייה במחירי הדירות
מה מסביר את דפוסי ההגירה הלא רגילים הללו, ומה המשמעות של התהליכים על היישובים, והתושבים הוותיקים והחדשים? התשובה המידית והטבעית להגירה היא עליית מחירי הדירות, וזו אכן התשובה הראשונה של החוקרות. מחירי הדירות אמנם עלו בשני המחוזות - תל-אביב והמרכז - ואולם בתל-אביב וסביבתה המחירים היו גבוהים מלכתחילה כבר בתחילת שנות האלפיים, כשמחירי הדירות בשאר המדינה טרם החלו לעלות. הדירות במרכז הארץ היו נגישות יותר מאשר אלה בתל-אביב, ומשקי בית החליטו להתיישב בערי המרכז, וזאת כאמור, מבלי לשנות את מקומות עבודתם ואת קשריהם החברתיים. על רקע זה, לא פלא שזוגות צעירים יחסית עם ילדים, בחרו לחפש את עתידם במקומות שבהם מחירי הדיור נמוכים יותר.
אף על פי כן, מאז 2008 ההגירה השלילית מהערים שסמוכות לתל-אביב לעומת ההגירה החיובית שנרשמה בערי המרכז, אינן יכולות להיות מוסברות אך ורק ממחירי הדירות.
ההסבר הנוסף שמעניקות החוקרות לתופעה חשוב ביותר, והוא קשור לתכנון ולבנייה. בעוד שהבנייה בתל-אביב ובערים הסמוכות נותרה ישנה ומוזנחת, וכללה בעיקר דירות קטנות, בערים המרוחקות יותר הוקמו שכונות חדשות ומודרניות, דירות גדולות ומרווחות, גני ילדים, בתי ספר חדשים מבני ציבור חדשים הוקמו, נסללו כבישים חדשים, פארקים ועוד. כל אלה משכו את בני מעמד הביניים. סיבה זו בתוספת למחירים הזולים יחסית, הביאה אותם לקבל את ההחלטה - והם עזבו את תל-אביב וסביבתה, לטובת ערים מעט מרוחקות יותר.
לכאורה מדובר בתופעה חיובית - ערים עניות יחסית קולטות לתוכן מהגרים חדשים ואמידים יחסית, ואלה מסייעים להתפתחותן. ואכן, כך באמת מורים הנתונים הסטטיסטים היבשים: במסגרת התהליכים הנרחבים הללו הפערים הסוציו-אקונומיים בין מרכז מטרופולין תל-אביב לשוליו הצטמצמו. אחרי שנים רבות הערים הללו החלו להתפתח ולגדול באוכלוסייתן ועל הנייר הדברים נראים באור חיובי.
ואולם החוקרות מזהירות, שלצד הנתונים הסטטיסטיים המעודדים, יש הרבה מאוד בעיות ונזקים, שנגרמים מהתהליך. ראשית, השכונות החדשות אינן מתמזגות בערים עצמן, אלא ממוקמות מחוצה להן, באזורים מבודדים, עם מערכות כבישים עצמאיות ועם מחלפי יציאה לעורקי תחבורה ראשיים, שלא מחייבות את התושבים לעבור דרך מרכז העיר, או להזדקק לשירותיה.
יש להם מוסדות ציבור וחינוך עצמאיים, מרכזי קניות משלהם מתנ"סים, ולמעשה, אומרות החוקרות, המהגרים החדשים אינם מתערים בעיר, אינם באמת משביחים אותה, ויוצרים מעין מושבה נפרדת בתוכה.
יותר מזה: החוקרות מציינות, כי המהגרים החדשים לא מגלים שום הזדהות עם העיר החדשה, אלא עם שכונה מגוריהם. "המתיישבים החדשים לא מתגוררים ביבנה, אלא ביבנה הצעירה; הם לא גרים בראש העין, אלא בפסגות אפק, ולבטח לא בנתניה, אלא באגמים", כתבו במחקרן.
"לכאורה מדובר במעבר של כוח צעיר ואיכותי מהמרכז לשוליים, אבל בפועל מדובר בסוג חדש של סגרגציה חברתית וכלכלית שמתרחשת גם בתוך ערים שרחוקות יותר מהמרכז", אומרת חננאל. וזו תופעה חדשה יחסית. עד לאחרונה דיברו על פערים בין-אזוריים או בין-יישוביים. הדברים השתנו, מבחינה זו - ולא לחיוב.
בממשלה מסתכלים רק על הסטטיסטיקה
בעיה אחרת שנוצרה בעקבות הבנייה של השכונות החדשות היא העלויות של השכונות הללו לערים שבהן הן מוקמות. רק בשנים האחרונות החלו להפנים בישראל, שתוספת תושבים לעיר, אינה מוסיפה הכנסות לקופת הרשות המקומית, אלא להפך - מהווה מקור לגירעון. השכונות החדשות מצריכות את הרשויות להשקיע כספים רבים בפיתוח, ניהול ותחזוקה, והדברים באים במידה רבה על חשבון השכונות הוותיקות ביישוב.
"נכון. ליישוב יש עוגה תקציבית מסוימת וברגע שאתה מפנה אותה לטובת השכונות הטובות של העיר, זה בא על חשבון התושבים הפחות חזקים שלה", אומרת חננאל.
בממשלה העדיפו להסתכל על הסטטיסטיקות. הבינו שהזוגות הצעירים כיום רוצים לעבור להתגורר בשכונות חדשות, יפות ומרווחות, עם לובי משיש, חניה פרטית, מעלית, בית ספר ופארק, ואם אפשר - שיהיו סגורות ומנותקות מהיישובים שאליהן הן משויכות מוניציפלית, והכל במחיר דירה זול יחסית. זה בדיוק הדפוס שניתן לראות בתוכניות הותמ"ל ובהסכמי-הגג.
גם הסכמי-הגג מחזקים את השונות בין השכונות החדשות לישנות בכך שהם מקצים תקציבים לפיתוח השכונות החדשות, אך כמעט שלא נוגעים בשכונות הישנות.
"מחקר שערכנו על הסכמי-הגג שואל, אם הסכמי-הגג מחזקים על העצמאות של הרשויות המקומיות, או לא, ואנו מראים שלא רק שהן לא הופכות לעצמאיות יותר, הן הופכות לנתמכות סעד", אומרת חננאל, "זה מחליש את הרשויות המקומית ואת השכונות הוותיקות יותר, שכמעט שלא נהנות מהשתתפות הממשלה במימון הפיתוח".
בכנס שנערך ביום שלישי שעבר באוניברסיטת תל-אביב בנושא הותמ"ל והשטחים הפתוחים והחקלאיים בישראל, חננאל התבטאה בצורה קשה נגד הותמ"ל, והזהירה על עתיד השכונות המתוכננות במסגרת הוועדה הזו: "מכיוון שהותמ"ל מוותרת בתוכניות שלה על נגישויות, ובמיוחד על כבישי גישה, היא גורמת שהשכונות הללו יישארו מנותקות ממוקדי תעסוקה", היא מסבירה, "זה יגרום לאוכלוסיות לברוח משם, בדיוק כפי שקורה במקומות דומים בעולם. האוכלוסייה החזקה עוזבת ומי שנשאר זו האוכלוסייה הוותיקה, שאין לה לאן לעבור, ומחירי הדיור יורדים. כבר עכשיו רואים בחלק מהשכונות החדשות סימנים לאפשרות שתופעה כזו תתרחש גם אצלנו, אבל אין לנו עדיין ממצאים מובהקים".