ג'ון בולטון, היועץ האמריקאי לביטחון לאומי / צילום: רויטרס Jim Young
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קרה חדשה. המפקפקים מוזמנים לדפדף בעיתונות העולמית של הימים האחרונים. אוסף של ידיעות צבאיות, דיפלומטיות, כלכליות וטכנולוגיות ממלאות את העמודים הראשונים ומשרטטות תמונה של התנגשות רב-יבשתית ורב-תחומית. כמו קודמתה, הקרה הנוכחית מתנהלת על הגמוניה. כמו קודמתה, היא מתחילה בעמדת התגוננות של המערב. כמו בקודמתה, הצד הלא-דמוקרטי מפגין יותר תושייה ויותר העזה מן הצד הדמוקרטי - אבל גם מגלה את חולשות היסוד שלו.
אתמול (ו׳) ארה"ב הסתלקה למעשה מן ההסכם להגבלת הנשק הגרעיני לטווח בינוני, שנחתם לפני 41 שנה, ובישר בשעתו הפשרה היסטורית ביחסי ארה"ב עם ברית המועצות (שחדלה להתקיים ארבע שנים אחר כך). היום (שבת), אף רוסיה הודיעה שהיא פורשת מן ההסכם. הנשיא פוטין איים לפתח מערכות נשק חדשות, אם ארה"ב תפתח מערכות כאלה.
המאורעות של השעות האחרונות מציינים נקודת שפל היסטורית ביחסים הבין לאומיים. עדיין יש הסכם אחד להגבלת נשק גרעיני ארוך-טווח, והוא יפקע בעוד שנתיים ויותר.
הנשיא טראמפ דיבר אתמול בלשון המעטה לא-אופיינית על ההידרדרות ביחסים, אפילו מבלי לנקוב בשמה של רוסיה ("הצד השני", הוא קרא לה). הוא הביע תקווה שבקרוב מאוד "נוכל להתכנס בחדר גדול ויפהפה", כדי לחתום על הסכם חדש. פוטין מצידו מוסף להשתמש בנוסחה הישנה והעבשה, "שותפינו האמריקאים". אבל אלה דיבורים בעלמא. איבה וחשד ממלאים את מלוא החלל שבין ארה"ב לרוסיה.
בניגוד לקודמתה, הקרה הנוכחית מתנהלת על פני שדה רחב מאוד. לפני 70 שנה שימשו בה בעיקר כלי נשק פוליטיים וצבאיים. עכשיו היא גם פוליטית, גם צבאית, גם כלכלית, גם טכנולוגית; גם-גם טכנולוגית. הטכנולוגיה היא הפרס הגדול הממתין בסופה, אם יהיה לה סוף, זאת אומרת, אם היא תוכרע לכאן או לכאן.
הקודמת הוכרעה מפני שהצד הלא-דמוקרטי התחיל רפורמות פוליטיות מבלי לדעת לאן הוא רוצה בדיוק להגיע. חולשת הדעת של המתקנים אפשרה התמוטטות מסחררת של הבניין כולו. הקודמת לא הסתיימה בניצחון צבאי. טנקים אמריקאים לא התנהלו בדרך אל מוסקבה, או אפילו לא בדרך אל ורשה. אפשר לטעון כי הנסיבות האלה הצמיחו את זרעי הפורענות. אנשים שאינם יודעים מפני מה הובסו נוטים לגולל את האשמה על אחרים ("סכין בגב"), ולחכות לגואל. זה קרה במרוצת ההיסטוריה המודרנית: מוסוליני, היטלר, פטאן בצרפת של 1940, עבד א-נאצר במצרים.
מה יכול להכריע את המלחמה הקרה הפעם? אל נכון, תבוסה נחרצת במרוץ החימוש הטכנולוגי; למשל, יתרון סיני מובהק בבינה מלאכותית. השגתו היא מטרה סינית מוצהרת, העומדת ביסוד פעילות מסיבית של ריגול תעשייתי. שנת 2025 הוכרזה כתאריך היעד.
ג'ורג' סורוס תיאר בשבוע שעבר בדאבוס את מאמציה של סין בתחום הזה "סכנת מוות לחברות הפתוחות". הביון של ארה"ב העריך בינואר כי סין חותרת ל"שליטת מידע", שתאפשר לה לאיים על כל יעד בעולם, גם אם אין לה היכולת הצבאית להגיע אליו. אשר לרוסיה, היא מנסה את כוחה בתחרות בטכנולוגיה צבאית, אם כי קצת חשודה היא הזדרזותה להכריז ניצחון במה שמכונה "נשק היפר-סוני".
פעם זה היה חזון משיחי
מקובל להתחיל את המלחמה הקרה הקודמת בסביבות 1946, בנאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל ובאיגרת 8,000 המלה של ג'ורג' קנאן (דיפלומט אמריקאי זוטר בשגרירות במוסקבה, שמזכר ספונטני ממנו גילה לממסד האמריקאי את כוונות סטאלין). היא נכנסה להילוך גבוה שנה אחר כך ב"תורת הבלימה" של הנשיא טרומן ובתוכנית מרשל לשיקום אירופה, שהסובייטים חשבו למרשם השתלטות אמריקאי, ודחו בשתי ידיהם. ב-1948, הסובייטים ניסו לתפוס את מערב ברלין באמצעות מצור יבשתי. האמריקאים שברו את המצור ללא מלחמה, באמצעות רכבת אוויר, והקימו שנה אחת אחר כך את נאט"ו.
יום ההולדת ה-70 של הברית הצפון-אטלנטית יהיה בעוד חודשיים. בזכותה, מערב אירופה ניצלה (ולצידה טורקיה ויוון, שהצטרפו מבלי להיות צפון-אטלנטיות) - אבל המערב עמד לנחול שורה של תבוסות פוליטיות ואסטרטגיות, שמפניהן נקלע לעמדת התגוננות כמעט בלתי פוסקת.
המלחמה הקרה של שנות ה-40 הייתה בלתי נמנעת. במרכזה עמדה לא רק יריבות צבאית ומדינית, אלא גם איבה רעיונית. שני המחנות הניצים תפסו את העולם באופנים מנוגדים. אידיאליזם וחזון משיחי הנחו אותם. מהפכה סוציאליסטית מתקנת עולם ביקשה את נפשו של הקפיטליזם הנצלני; ומנגד, הדמוקרטיה המערבית שוחרת זכויות הפרט גמרה אומר לבלום, אחר כך להביס, את הקומוניזם הדכאני.
המרכיבים האלה אינם קיימים עוד, אם כי מעניין שסין מנסה פה ושם לחדש אותם. בוועידת דאבוס, סגן נשיא סין התלונן על חוסר השוויון בחברה המערבית, והציע לממשלות המערב לטפל בו לפני שהן נוזפות באחרים על זכויות אדם. היה ממש בתלונתו, ואל נכון היא כאבה; אבל לשמוע אותה מסין, נו, באמת.
אויבי הקרה הקודמת בזו זה לזה, שנאו זה את זה, ורצו לחזור ולברוא את העולם בצלמם שלהם. הם התקרבו לפחות ארבע פעמים למלחמת עולם. אבל הם מעולם לא התקרבו להשתוות זה לזה בעוצמה כלכלית. כאשר ברית המועצות ירדה מנכסיה, והעולם קרא את הסטטיסטיקה האמיתית שלה, התחוור לו שכלכלתה של מעצמת העל ההיא, על 13 אזורי הזמן שלה, על אוצרותיה הטבעיים העצומים, על תעשייתה הצבאית, על חלליותיה ועל טיליה, לא הייתה גדולה במספרים מוחלטים מזו של פורטוגל (בנתוני תמ"ג מוחלטים).
אשר לסין המאואיסטית, היא הייתה מבוטלת עד גיחוך. כשהיא השתדלה מאוד להושיט סיוע חוץ למישהו, היא הצליחה למתוח מסילת ברזל יחידה במזרח אפריקה, ולסדר כמה קומונות אלבניות. עכשיו סין יוצקת טריליון דולר לפרויקטים בין-לאומיים, המתמקדים בתחבורה (ים, אוויר, יבשה), מפקיסטן עד מרכז האוקיאנוס השקט, עם סניפים בג'יבוטי ובחיפה. היא יוצרת איים מלאכותיים בים סין הדרומי, גם כדי לטעון לתחום שיפוט סביבם, וגם כדי להזניק מהם מטוסים ואוניות מלחמה.
מהלך המלחמה הקרה הזו הוא הרבה יותר מסובך. לאויבי הקודמת לא היו יחסי מסחר של ממש. עכשיו, הסחר בין ארה"ב לסין הוא המרכיב החשוב ביותר בסחר העולמי. ממילא, הן אינן יכולות להרשות לעצמן את דרגת הניתוק ששרתה על מעצמות העל של 1949. מנהיגי ארה"ב וברית המועצות לא נפגשו בעשר השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה. דונלד טראמפ ושי ג׳ינפינג אינם חדלים להיפגש בכל הזדמנות. הם הספיקו לבקר זה אצל זה וניהלו שיחות בוועידות בין-לאומיות.
טראמפ טוען ל"ידידות אישית" עם שי. הוא גם הביע הערצה לפולחן האישיות שממנו נהנה שי ולהצלחתו להיפטר מן ההגבלות החוקתיות על אורך כהונתו. אבל טראמפ גם תובע אשראי על הירידה שנרשמה בחודשים האחרונים בפעילות הכלכלית בסין. הוא מתפאר שהצליח להטעים את הסינים את נחת זרועו, כאשר הטיל מכסי עונשין על יבוא סיני. זו הייתה דרך קצת וולגרית להפגין כוח, אבל הוא אומנם העמיד את המתבוננים על חולשת סין: היא פגיעה ללחץ חיצוני, לא מצד קמבודיה או זימבבווה, אבל בהחלט מצד ארה"ב. לרוע המזל, לא היא בלבד פגיעה. האטת סין גובה מחיר מכלכלות מערביות התלויות בייצוא מסיבי, כמו גרמניה. אבל זה עניין נפרד, הממעט להטריד את נשיא ארה"ב.
מי יודע מה היה קורה
חרדה עמוקה מאפיינת עכשיו את גישת ארה"ב ובעלות בריתה כלפי סין. על היקף הריגול הסיני במערב אנחנו לומדים שבוע אחר שבוע. ענק הטלקומוניקציה וואוויי הוא עכשיו הביטוי המיידי של הסכנה הסינית. לא זו בלבד שבתו של המייסד נעצרה באחרונה בקנדה, אלא ששירותי הביטחון של פולין חשפו רשת ריגול שניהל עובד של וואוויי בוורשה. שר הפנים של פולין הזהיר כי אפשר שוואוויי חדרה אל מחשבי נאט"ו ומוטב אפוא שהברית תמהר לפעול.
בסוף דצמבר, משרד המשפטים של ארה"ב הגיש כתבי אישום נגד שני אזרחים סיניים על חדירה אל מערכות אינטרנט ואל מחשבי ממשלה בארה"ב. השניים, הנמצאים בסין, וממילא מחוץ להישג ידה של ארה"ב, קשורים לפי המאשימים במשרד הממשלתי לביטחון המדינה. בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד הודיעו בו ביום על חשיפת ריגול סיני דומה נגדן.
אבל זו אינה מלחמה קרה של האקרים בלבד. ציטוטים מיוחסים לגנרלים ולאדמירלים סיניים על הצורך לנקוט פעולות צבאיות נגד ארה"ב. אין לדיבורים האלה תוקף מבצעי מיידי, אבל הם משקפים מצב-דעת. רוח אגרסיבית נודפת מסין, והיא משקפת כמובן ביטחון עצמי גובר, אבל גם דרגה של חשש מפני חולשות מערכתיות. בחברה פתוחה, חולשות כאלה היו נידונות בגלוי. מפעם לפעם בוקע מסין קול של אי-הסכמה עם המדיניות הרשמית, אבל צריך אדם להיות אמיץ מאוד, או חסר תחליף מאוד, כדי להסתכן בהרמת קול כזאת.
אותה דיכוטומיה של ביטחון עצמי ושל חוסר ביטחון עצמי אפשר למצוא גם בהתנהגותה של רוסיה. ראו למשל את התרברבויותיו החוזרות ונשנות של הנשיא פוטין, שרוסיה תכניס בקרוב לשימוש נשק "היפר-סוני", אשר יביס כל מערכת נשק קיימת.
בהחלט סביר שרוסיה עשתה כברת דרך ניכרת בפיתוח ההיפר-סוני, אבל ההודעה על הנשק הסודי מזכירה קצת יותר מדי התרברבות בת 75 שנה. בשנה האחרונה של שלטונו, היטלר היה מרבה לדבר על "נשק סודי", שיאזן את יתרונן של בעלות הברית בכל תחום של פעילות צבאית. היה לו גם נשק כזה - הטילים הבליסטיים הראשונים, שהוא שיגר נגד לונדון עם תוצאות קטלניות. הטיל האחרון פגע בלונדון רק ששה שבועות ופחות לפני כניעת גרמניה. מי יודע מה היה קורה אילו להיטלר הייתה שנה נוספת, עם הזדמנות להזניק מטוסי סילון.
פריסת טילי ה-S-400 הרוסיים על אדמת סוריה בהחלט שינתה את המשוואה האסטרטגית. דוח של סכנות הביטחון הלאומי של ארה"ב בסוף 2017 אישר שרוסיה מנסה לערער את "היתרונות הגיאופוליטיים" של ארה"ב באמצעות פריסה של יכולת צבאית, המיועדת לשלול את חופש הפעולה מארה"ב. רוסיה "חותרת להגמוניה אזורית ולהשגת אמצעים להפגין את כוחה בזירה הגלובלית" על חשבון ארה"ב.
הפער הזה בהחלט מדאיג, ובוקעים ממנו צלילים של סוף שנות ה-50, כאשר הסובייטים שיגרו את הלוויין המאויש הראשון אל החלל החיצון. ג'ון קנדי העמיד במרכז מסע הבחירות שלו ב-1960 את "פער הטילים". צריך להגיד שהאמריקאים לא התקשו לסגור את הפער. עשר שנים לאחר הספוטניק הסובייטי בחלל, אמריקאים צעדו על הירח.
ישראל צריכה לבחור
אתמול הסתלקה ארה"ב מן ההסכם להגבלת הנשק הגרעיני לטווח בינוני (INF), שחתמה עם ברית המועצות לפני 31 שנה. ממשל טראמפ האשים כי רוסיה, היורשת החוקית, הפרה את תנאי ההסכם, כאשר פיתחה טיל החורג מן הטווח המורשה. להסתלקות מן ההסכם יש משמעות עיקרית אחת: מרוץ חימוש.
רוסיה יצאה מגדרה בשבועות האחרונים לשכנע את האמריקאים שלא להסתלק. בהתחשב בהתרברבויותיו הצבאיות של פוטין ובמעשי המלחמה שלו בסוריה, קצת קשה לייחס את מאמץ ההצלה הרוסי למניעים פציפיסטיים. הסיבה הסבירה יותר היא שלרוסים אין היכולת להתחיל מרוץ חימוש. הם מלומדים ניסיון. מרוץ חימוש בשנות ה-80 נגד ארה"ב של רונלד רייגן רושש אותם - וקירב את התמוטטות המדינה הסובייטית.
רוסיה, עם תקציב הגנה שהוא עשירית מזה של ארה"ב, היא ארץ בעלת כלכלה בינונית, התלויה למחייתה בשווקים קפריזיים לנפט ולגז, ומנסה באותה השעה להתנהג ולהישמע כמו מעצמת-על. היא להוטה לעשות מעשים המקנים לה חשיבות עצמית, מבלי שתידרש לשלם עליהם מחיר.
בקטגוריה הזו נמצאת התנהגותה במשבר ונצואלה. רוב מדינות אמריקה הלטינית פונות עורף למשטר ניקולס מאדורו ומעניקות הכרה רשמית לממשלה הזמנית שהכריז חואן גאיידו, נשיא האסיפה הלאומית. משטר מאדורו, המושל בחסדי הצבא ומכוח נוכחותם של סוכני ביטחון קובאניים, איבד כל לגיטימיות. מיליוני ונצואלים נמלטו אל מעבר לגבול, כדי להינצל מרעב ומשחיתות. איזה אינטרס לאומי יכול להניע את רוסיה להזדהות עם משטר כושל, שחייו תלויים לו מנגד? להאשים את ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם ב"תוקפנות חסרת בושה" נגד ונצואלה?
אומנם לרוסיה יש אינטרסים בשיורו של משטר מאדורו. היא העניקה לו סיוע של עשרה מיליארד דולר בשנים האחרונות. חברת הנפט הרוסית הלאומית רוסנפט השקיעה בתעשיית הנפט הוונצואלית. אבל תבונה אלמנטרית הייתה צריכה לחייב את רוסיה בזהירות. אם המשטר מתמוטט, אין כל סיבה שרוסיה תישאר אחרונה בחדר המחשיך.
היא נשארת מפני שאין לה עוד מוצא מפני התנגשות חזיתית. אולי היא גם רומזת בזה על נכונותה לנהוג בכמה משכנותיה באופן שבו ארה"ב נוהגת בוונצואלה (למען האמת, רוסיה הרחיקה לכת הרבה יותר: היא פלשה לשתיים משכנותיה וסיפחה חלקים ניכרים משטחן).
בכל מלחמה קרה יש פוטנציאל של מלחמה חמה. בהדרגה, באופן בלתי נמנע, מתמעט מספרם של האנשים הזוכרים את הימים הקשים ביותר של המלחמה הקרה הקודמת, כאשר בבתי ספר אמריקאים עשו תרגילי התגוננות מפני התקפה גרעינית. בסופו של דבר, הדוקטרינה של "הרס הדדי מובטח" (MAD, בראשי התיבות האנגליים) שכנעה את שני הצדדים שאין טעם במלחמה. אבל מה אפשר להגיד על נשיא של ארץ גרעינית, המכריז שבקרוב יהיה בידיו נשק ניצחון? הייתכן שפוטין מאמין כי הוא יכול לנצח במלחמה, כללית או מוגבלת? למשל, מלחמה שתחזיר את רוסיה אל גבולה המערבי הישן של ברית המועצות? או מלחמה שתנחיל לו הגמוניה בבלקנים? או במזרח הים התיכון?
מיותר לומר שהשאלות האלה צריכות להדיר שינה לא רק מעיני אמריקאים ואירופים, או אוקראינים ובאלטים וקווקזים, אלא כמובן מעיני ישראלים. רוסיה בחרה לעצמה בעלי ברית, המסכנים את ביטחון הדמוקרטיות המערביות. ואף כי יש בישראל מספר גדל של אנשים שהזיהוי עם הדמוקרטיות המערביות מסב להם אי נוחות, ישראל עדיין נמצאת במחנה ההוא. ישראל תצטרך לבחור.